ע"פ 5949/13 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשה לעיכוב ביצוע עונש של 5 שנות מאסר, שהושת על המבקש בתאריך 15.7.2013 (לצד עונשים נוספים כלפיהם לא מופנית הבקשה) בבית המשפט המחוזי בירושלים (בהרכב: כב' השופט הבכיר: צ' סגל ; כב' השופטים: מ' יועד הכהן ו ב"צ גרינברגר) בגדרי תפ"ח 2965-06-11, לאחר שהמבקש הורשע בביצוע העבירות הבאות: מעשה סדום – עבירה לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(4) ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:

חוק העונשין ); מעשה מגונה (ריבוי עבירות) – עבירה לפי סעיף 348(ג1) ל חוק העונשין ; חטיפה – עבירה לפי סעיף 369 ל חוק העונשין ; הדחה בחקירה – עבירה לפי סעיף 245(ב) ל חוק העונשין .

בשל הרשעתו האמורה של המבקש נגזרו עליו העונשים הבאים: 5 שנות מאסר בפועל; שנתיים מאסר על-תנאי למשך 3 שנים (כאשר התנאי הוא שהמבקש לא יעבור עבירות מהסוג בהן הורשע). כן נדרש המבקש לשלם למתלוננת פיצוי בסך 15,000 ש"ח.

להלן יובאו בקצרה הנתונים הדרושים להכרעה במכלול.

2.

נגד המבקש הוגש בתאריך 2.6.2011 כתב אישום בבית המשפט המחוזי בירושלים. לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 30.5.2010, בשעות הערב – המבקש יצר קשר טלפוני עם המתלוננת ואחותה, במהלך נסיעה ברכב מסוג פולקסווגן (להלן: הרכב ) וכשהוא מלווה בחברו, מוראד שמאסנה (להלן: מוראד ), וזאת לאחר שניסיונות טלפוניים קודמים שמטרתם היתה ליזום מפגש עם המתלוננת, עלו בתוהו. באותה השיחה ציינה אחות המתלוננת בפני המבקש כי היא והמתלוננת בילו באותה העת במועדון מסוים בשכונת תלפיות, וכי המבקש יוכל לפגוש אותן שם בתום הבילוי, על-מנת להסיע אותן לביתן. בשעה 4:00 לפנות בוקר יצאו הארבעה מאזור המועדון ברכבו של המבקש. על פי הנטען בכתב האישום המבקש החל לנסוע, תוך סטייה מן התכנית המקורית, לכיוון אולם שמחות בגבעת שאול, בו עבד מוראד (להלן: האולם ). כתב האישום מגולל מנקודה זו מסכת ארוכה של ניסיונות ומעשים מיניים של המבקש במתלוננת, אשר נעשו, על-פי הנטען, בניגוד לרצונה. עוד נטען בכתב האישום כי לאחר שהמתלוננת הדפה את ניסיונותיו של המבקש לבצע בה מעשים מיניים, בעודם מצויים באולם – המתלוננת ביקשה כי המבקש יסיע אותה ואת אחותה לביתן. כמו כן נאמר בכתב האישום כי המבקש ניצל את היעדרותם של מוראד ואחות המתלוננת, אשר התעכבו כדי לסגור את האולם – על-מנת לנעול את דלתות המכונית ולנסוע מן המקום, כאשר המתלוננת ישובה לצדו. במהלך אותה הנסיעה צלצל הטלפון הסלולארי של המתלוננת, והמבקש חטף אותו מידיה והניחו בדלת הנהג. כן נטען בכתב האישום כי המבקש עצר בסופו של דבר את רכבו בפינה נסתרת ביער ירושלים, ושם הוא נגע בחזה של המתלוננת, ניסה לפתוח את מכנסיה ואף גיפף אותה – הכל בניגוד לרצונה. כחלק מתחנוני המתלוננת כלפי המבקש כי יימנע מלאנוס אותה, היא טענה שהיא מצויה במחזור ואף הוציאה טמפון בו השתמשה באותה העת. בשלב זה, כפי שנטען בכתב האישום, המבקש חשף את ישבנה של המתלוננת, והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה, וזאת עד שבא על סיפוקו. לאחר מכן המבקש, על פי הנטען, הסיע את המתלוננת בחזרה לאולם השמחות (זאת רק לאחר שזו התחננה בפניו כי יעשה כן), שם אספו את אחותה ואת מוראד והמשיכו בנסיעה לכיוון בית אחותה.

לאחר שהאירועים המתוארים בכתב האישום נודעו לאחות המתלוננת – נטען כי האחות התקשרה למבקש והתריעה בפניו כי הוא "ישלם על מעשיו", והמבקש מצדו ביקש לישר את ההדורים בינו לבין המתלוננת ואחותה, ולשם כך הוא הגיע לבית אחותה של המתלוננת – ואף הציע כי ישלם למתלוננת פיצוי כספי (במטרה שלא תוגש נגדו תלונה במשטרה).

3.

נוכח מעשיו המתוארים לעיל – המבקש הואשם בעבירות המפורטות בפיסקה 1 שלעיל, בהן הוא הורשע כאמור, בסופו של יום, לאחר ניהול משפט הוכחות.

כאן אדגיש כי בית המשפט המחוזי הנכבד עמד בהכרעת-דינו על מספר נתונים שהקשו לכאורה על ההרשעה: חלוף הזמן שעבר בין קרות האירוע המתואר בכתב האישום לבין הגשת התלונה (3 חודשים); פירכות שנמצאו בדבריה של המתלוננת בעדותה במשטרה ובעדותה הראשית במשפט כי היא לא קיימה יחסים מיניים עם המבקש עובר לאירוע, מושא כתב האישום, וכן סתירות שעלו מעדותו של מוראד ביחס למעשי המבקש באותו הלילה. ביתר פירוט יש לציין כאן כי בחקירתה הנגדית, הודתה המתלוננת כי היא קיימה יחסים מיניים עם המבקש טרם האירועים, מושא כתב האישום (כפי שעלה, בין היתר, גם מעדות אחותה של המתלוננת ומעדותו של מוראד), וכן כי היא הסתירה את מידת מעורבותו של בעלה בפרשה, על הסתעפויותיה השונות.

נוכח האמור לעיל – בית משפט המחוזי הנכבד הבהיר כי הוא מטיל ספק מסוים במידת המהימנות של פרטי גירסת המתלוננת, כפי שזו באה לידי ביטוי בכתב האישום. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי הנכבד בחר "לפלג" את עדותה של המתלוננת, תוך הדגשה כי אותן הפירכות, שעלו מדבריה של המתלוננת נבעו, בין השאר, מהחשש שלה כי חשיפת האמת במלואה עלולה לסבך אותה עם בעלה וכן מתוך בושה. בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי הנכבד עוד כי בהתחשב ביתר העדויות שעמדו בפניו, שתמכו בחלקה העיקרי של עדות המתלוננת (ביחס לאי-הסכמתה לקיום המגעים המיניים, מושא האישום) – ניתן היה לייחס לעדותה את המהימנות הדרושה לשם הרשעת המבקש. כן מצא בית המשפט המחוזי הנכבד בקיעים בגרסת המבקש, שגרס כי עצם רצונה של המתלוננת להסתיר את דבר שהייתה במחיצתו – הביאו לטפילת האירועים המפורטים בכתב האישום עליו.

ביחס לסתירה שעלתה בין עדותו של מוראד בנוגע לדברים שאמר לו, לגרסתו, המבקש ביחס להשתלשלות האירועים ביער ירושלים, לבין עדות המתלוננת – ציין בית המשפט המחוזי הנכבד כי ניתן

לראות בדברי מוראד כמחזקים את ההרשעה של המבקש בביצוע מעשים מיניים במתלוננת בניגוד לרצונה. במסגרת זו בית המשפט המחוזי הנכבד אף דחה תזה חלופית שהציע המבקש, שלפיה מוראד הסיק את גרסתו מויכוח שפרץ בביתה של אחות המתלוננת לאחר האירוע. לבסוף בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי במה שנותר והתקבל מגירסת המתלוננת, בצרוף יתר העדויות – יש כדי להרשיע את המבקש גם בשאר העבירות שיוחסו לו בכתב האישום .

4.

בתאריך 15.7.2013 גזר בית המשפט המחוזי הנכבד את דינו של המבקש, לאחר שעמדה בפניו הערכת מסוכנות בעניינו (זו הוגשה לפי סעיף 6 ל חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-1996 ) ולאחר שקבע את מתחם הענישה בעניינו של המבקש, ככזה שנע בין 4 ל-9 שנות מאסר .

עונשו של המבקש נגזר לאחר שבית המשפט המחוזי הנכבד ביצע איזון בין השיקולים השונים (לקולא ולחומרא), הנזכרים בהוראות סעיף 40יא ל חוק העונשין . כשיקולים לקולא הביא בית המשפט המחוזי הנכבד בחשבון את: חלוף הזמן מאז קרות האירועים, מושא הבקשה ועד הגשת התלונה על-ידי המתלוננת (כ-3 חודשים), זאת בצד השיהוי בהגשת כתב האישום נגד המבקש (יותר משנה) והתקופה שעברה עד למתן גזר הדין בעניינו של המבקש (למעלה משלוש שנים) – שיקולים שהם רלבנטיים לפי סעיף 40יא(10) ל חוק העונשין . כשיקולים לחומרא שקל בית המשפט המחוזי הנכבד את העובדה שהמבקש לא קיבל על עצמו אחריות בגין מעשיו, או שפעל לתיקון השלכותיהם – שיקולים שהם רלבנטיים לפי סעיפים: 40יא(4) ו-40יא(5) ל חוק העונשין .

לבסוף גזר בית המשפט המחוזי הנכבד על המבקש את העונשים המפורטים בפיסקה 1 שלעיל.

5.

עוד במועד מתן גזר-הדין עיכב בית המשפט המחוזי הנכבד את עונש המאסר שהושת על המבקש – עד לתאריך 15.9.2013.

בתאריך 1.9.2013 הגיש המבקש ערעור (ללא נימוקים) לבית משפט זה על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. בתאריך 1.10.2013 (בעקבות החלטתי מתאריך 11.9.2013) המבקש הגיש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל, שהושת עליו בבית המשפט המחוזי הנכבד וכן את נימוקי הערעור.

בהחלטתי מתאריך 11.9.2013, בהתחשב בהסכמת המשיבה, עוכב עונש המאסר שנגזר על המבקש – עד להחלטה אחרת בבקשה שלפני.

להשלמת התמונה יצוין עוד:

(א)

בתאריך 3.9.2013 הגישה המשיבה לבית משפט זה ערעור על קולת עונש המאסר שהושת על המבקש בבית המשפט המחוזי הנכבד (ע"פ 5992/13).

(ב)

בדיון שנערך בפני, בתאריך 8.10.2013, הוריתי על המשך עיכוב ביצוע עונש המאסר האמור – עד להחלטה אחרת.

טענות הצדדים

6.

המבקש, באמצעות בא-כוחו, שם דגש מיוחד בבקשתו וכן בדיון שנערך בפני (בתאריך 8.10.2013) על-כך שלהבנתו סיכויי הערעור שלו להתקבל – גבוהים, וזאת נוכח הסתירות הקשות, שעלו, לטענתו, בעדותה של המתלוננת (במסגרת חקירתה הנגדית). ביתר פירוט טוען בא-כח המבקש, כי בית המשפט המחוזי הנכבד לא נתן את המשקל הראוי להשלכות של אותן פירכות שהתגלו – על מהימנות כלל עדותה של המתלוננת, ובמיוחד בכל מה שנוגע לגירסתה ביחס לשיחת הטלפון שהתקבלה מבעלה, בעת שהותם של המבקש והמתלוננת ביער ירושלים (ראו: נ/3 עמ' 3, בשורות 64-61 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי הנכבד) וכן ביחס ליחסיהם של המבקש והמתלוננת בעבר. בא-כוח המבקש אף הדגיש כי המבקש התייצב כסדר למשפט וכי מושת עליו מאז ההרשעה צו עיכוב יציאה מן הארץ.

7.

באת-כח המשיבה טענה מצדה, בדיון שנערך בפני, כי אין מקום לעכב את עונש המאסר שהושת על המבקש, כאשר היא סומכת את ידה על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד – תוך שהיא דוחה את עמדת המבקש באשר לטיבם של סיכויי הערעור. לגישתה – הסתירות השונות בגרסתה של המתלוננת עמדו בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, אשר בחר כאמור, בסופו של דבר, "לפלג" את עדותה של המתלוננת ולהרשיע את המבקש. מעבר לכך, באת-כח המשיבה הפנתה לערעור המדינה וגרסה שהעונש שהושת – מקל מדי.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשה שלפני ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, ולאחר שמיעת טענות הצדדים – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה

להתקבל . הנימוקים לכך יובאו מיד בסמוך.

9.

הלכה היא כי נאשם שנגזר דינו למאסר חייב, ככלל, להתחיל בריצוי עונשו באופן מיידי. הנה כי כן בעקרון הנטיה לעכב ביצוע עונש מאסר הינה מצומצמת, והדבר ניתן רק בנסיבות מיוחדות (עיינו: ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241, 246 (2000) (להלן: הלכת שוורץ )). שיקול מרכזי בבחינת הנסיבות המתאימות לעיכוב ביצוע העונש, הוא עד כמה סיכויי הערעור להתקבל טובים ( שם , בעמודים 280-278), זאת בצד שיקולים נוספים הרלבנטיים לעניין.

אבחן עתה את ישומו של קריטריון עיקרי זה על המקרה שבפני מיד בסמוך.

10.

ביחס לסיכויי הערעור אציין כי מהכרעת הדין, מושא הבקשה, עולה כי הרשעתו של המבקש אכן התבססה ברובה על עדותה של המתלוננת, בצירוף חיזוקים חיצוניים, שנבעו מעדותו של מוראד ועדים נוספים. דומה עלי, וזאת, כמובן, מבלי לחרוץ בדבר בשלב זה, כי עדותה של המתלוננת אכן איננה חפה מקשיים. מעדות המתלוננת מזדקרים אי-דיוקים רבים, במיוחד בכל הקשור לטיב היחסים שלה עם המבקש בעבר וכן ביחס לקבלת שיחת טלפון מבעלה בעת האירוע המתואר בכתב האישום ובאשר למעורבותו של האחרון במכלול הפרשה (לרבות עניין ניסיון "הסולחה", טרם הגשת התלונה במשטרה). לכל זה מצטרף גם סירובה של המתלוננת לערוך עימות עם המבקש.

ניתן אף להעלות השגות משפטיות כנגד "פילוג" עדותה של המתלוננת, בדרך שהדבר נעשה כאן, אם כי השאלה המכרעת בערעור היא כמובן: האם בעת האירוע, מושא כתב האישום, התבצעו מעשים מיניים מצד המבקש במתלוננת, שלא בהסכמתה (ללא קשר ליחסיהם בעבר). בצד זה מתעוררת פה הקושיה האם עלה בידי המבקש לעורר ספק סביר במכלול. בנושאים אלה – לא לי לקבוע מסמרות, וההכרעה בהם תהיה נתונה למותב שידון בערעור.

11.

סיכומם של דברים: במקרה דנן המבקש העלה טענות רציניות, שאם תתקבלנה, כולן, או חלקן – נראה כי הן עשויות להשפיע משמעותית על תוצאותיו של הערעור. לפיכך יש בבקשה כדי לעמוד בקריטריונים שהותוו ב הלכת שוורץ , התומכים בעיכוב ביצוע של עונש מאסר .

12.

נוכח כל האמור לעיל – דין הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש עד להכרעה בערעור שהגיש להתקבל , וכך אני מורה. למען הסר ספק אבהיר כי שאר חלקי גזר הדין – אינם מעוכבים ותנאי שחרורו של המבקש – בעינם עומדים.