ע"פ 6040/05 אסעד אלנבארי נ. מדינת ישראל

1.בפניי בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט צ' גורפינקל) עד למתן פסק דין בערעור. המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בעברה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין תשל"ז-1977.

על פי הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי, התפתח סכסוך בין המערער לבין אחד, סאלם אבו-סילמי (להלן: סאלם ) על רקע רצונו של המערער לשאת את בתו הקטינה של סאלם (אותה ניסה לחטוף בעבר ואחר כך נערכה סולחה ביניהם). המערער הגיע לחצר ביתו של סאלם. משנתבקש לעזוב את המקום נהג בפראות במתחם ביתו של סאלם. בהמשך התפתחה מריבה בין המערער לבין הדוד של הקטינה, שבמהלכה שלף המערער אקדח וירה בדוד בירכו השמאלית ובכף רגלו הימנית. כתוצאה מכך נגרמו לדוד שברים בירך שמאל ובכף רגל ימין, הוא נזקק לניתוח ולאשפוז.

בית המשפט, לאחר שהרשיעו, גזר על המערער שש שנות מאסר, מהן ארבע שנים לרצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו ושנתיים מאסר על תנאי שלא יעבור תוך 3 שנים עברה של גרימת חבלה חמורה או עברה שעניינה גרימת מותו של אחר. בית המשפט הורה על עיכוב ביצוע גזר הדין עד ליום 3.7.05 ומכאן הבקשה שבפני.

2.בא כוח המערער טוען כי למרשו סיכוי טוב לזכות בערעורו שכן הראיות על פיהן הורשע אינן מבוססות דיין. הנפגע לא העיד ובכך ודאי שיש קושי. בעיקרה מתבססת הכרעת הדין על שני עדי תביעה שסתרו זה את זה בהודעותיהם, ובבית המשפט חזרו בהם מהדברים שמסרו במשטרה. לא נמצאו חיזוקים או ראיות לכך שהמערער הוא שירה במתלונן. סאלם חזר בו מעדותו והוכרז על ידי בית המשפט עד עויין. לא נעשה בתיק דו"ח הובלה והצבעה ולא ניתן לדעת היכן עמד המתלונן ובאיזה מרחק מהאירועים. כמו כן לא נעשה עימות בינו לבין המערער ולכך יש השלכה על משקל ההודעה. בית המשפט ביסס ההרשעה על חומר הראיות שהיה בתיק החקירה ולגביו אמר בית המשפט בשלב המעצר (כב' השופטת נ' אוהד) כי :

"נוכח מחדלי החקירה, העולים עד כדי כרסום ממשי בראיות התביעה, נוכח חולשת הראיות המשליכה ישירות על מסוכנותו של המשיב אין מקום להורות על מעצרו עד תום ההליכים".

בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה הפוכה על בסיס אותו חומר עצמו שהיה בפני בית המשפט בשלב המעצר. המסקנות ההפוכות של שני שופטים על בסיס אותו חומר אומרות דרשני.

אשר למסוכנות המערער טוען הסניגור כי המערער היה משוחרר במהלך המשפט וגם אחרי שהורשע עד למועד גזר הדין. המערער התייצב לכל הדיונים בבית המשפט ואין חשש להימלטותו מאימת הדין. הטענות בהודעת הערעור הן טענות ראויות, הערעור הוא על ההרשעה וסכוייו גבוהים ולכן גם אם ירצה תקופה קצרה בכלא יגרם לו עוול ונזק בלתי הפיך. לטענתו, די אם בית המשפט ישתכנע שהטענות ראויות להישמע. עוד ציין, בהתייחס לעקרונות שנקבעו בע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241, כי בענייננו נסיבות ביצוע העברה אינן ידועות וגם המניע לבצוע העברה לא ידוע, שכן לא הוברר מדוע ירצה המערער לפגוע בדוד.

3.בא כוח המדינה מתנגד לעיכוב ביצוע העונש בהדגישו את תקופת המאסר הארוכה שהושתה על המערער בגין העברה החמורה בה הורשע. המערער נעלם למשך 10 ימים מיד לאחר הירי עד שנתפס, נעצר והועמד לדין. בא כוח המדינה אישר ברוב הגינותו כי לא מדובר בתיק פשוט ועם זאת טען כי הכרעת הדין מתייחסת לרוב רובן של הראיות הנתמכות גם בהגיונם של הדברים. אביו של המערער שהיה עד עוין סיפר בהודעותיו במשטרה שנתקבלו במסגרת סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, שהמערער היה איתו בחורשה ולמעשה מאשר את הימצאותו במקום האירוע. רק טבעי שהאב מנסה להרחיק את בנו מאירוע הירי ושמסר בעדותו שלא שמע ירי במקום. בית המשפט קיבל את החלק המפליל של עדותו. עדותו של סאלם, הגם שהיא עדות בעייתית, היא נדבך חשוב בהרשעה - סאלם סיפר שראה את המערער ואת חברו יורים בדוד. כמו כן מסר כי עמד במרחק של מטר מהשניים וזיהה אותם בוודאות. בהודעתו השנייה חזר על הדברים אך אמר שראה את המערער יורה.

4.עיון בהכרעת הדין מלמד כי בית המשפט קיבל את דברי האב בהודעתו כנכונים ואמינים, בית המשפט ציין ובצדק כי הוא האדם האחרון המעוניין בהפללתו של בנו. לפיכך, ניתן להסיק שהדברים שמסר במשטרה מהימנים ומשקפים נכונה את אשר אירע. בית המשפט מצא התאמה בין התיאור שמסר האב שבנו היה נסער וכועס לעדות סאלם בהקשר זה.

לפנינו התנגשות בין אינטרסים הראויים להגנה. מחד גיסא על הנאשם שהורשע לשלם מחיר מעשיו בגינם הורשע, חזקת החפות לא קימת לו לאחר הרשעתו ועליו לרצות את עונשו ללא דחוי. מאידך גיסא, עלינו לדאוג שלא ירצה אדם עונש מאסר ולא תישלל חירותו אם בסופו של הליך הוא עשוי לצאת זכאי בדינו. עלינו לבחון את מכלול השקולים והנסיבות של כל מקרה ומקרה תוך שמירת האיזון בין הבטחת חירות הנאשם כל עוד קיים סיכוי ממשי שיצא זכאי בדינו אל מול האינטרס הציבורי שנאשם שהורשע ימצא מאחורי סורג ובריח.

בענייננו האיזון בין השקולים השונים מטה הכף לחובת המערער. בית המשפט ביסס את פסק דינו על האמור בגרסתו של סאלם ואי אמון בגרסת המערער שמסר בעדותו שלא נכח באירוע, בציינו את רקע הסכסוך הקודם וכן את סמיכות האירועים בין הביקור בבית סאלם לבין הירי בחורשה. הסיכוי שבית המשפט שלערעור יתערב בקביעות מהימנות ובהערכת עדויות אינו גבוה ובוודאי לא במידה המצדיקה עיכוב ביצוע עונש של ארבע שנות מאסר שהושת על המערער. המערער הורשע בעברה חמורה, העונש שהושת עליו הוא מאסר לתקופה ארוכה ואיני רואה הצדקה להורות על עיכוב בצוע עונש המאסר.

הבקשה נדחית.

המערער יתייצב לרצוי עונשו ביום א', 10.7.05 שעה 10:00, במזכירות בית המשפט המחוזי בבאר שבע.