ע"פ 6179/12 דוד טובול נ. מדינת ישראל

לפני בקשה לעיכוב ביצוע של גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיאה י' צבן והשופטים מ' מזרחי ו- ר' כרמל ) בתפ"ח 17397-04-11 מיום 11.7.2012. במסגרת גזר הדין הושתו על המבקש 30 חודשי מאסר בפועל, עשרה חודשי מאסר על תנאי כשהתנאי הוא כי המבקש לא יעבור עבירה מסוג פשע בתוך שלוש שנים מיום שחרורו, וכן תשלום פיצוי למתלוננת בסך 30,000 ש"ח. בקשת עיכוב הביצוע נוגעת הן לרכיב המאסר בפועל והן לרכיב הפיצוי למתלוננת.

העובדות לפי כתב האישום

1.

המבקש מוכר כרב המקבל במשרד שבביתו אנשים וזוגות לייעוץ וסיוע במגוון תחומים. המתלוננת נשואה ולה שלושה ילדים, היא ומשפחתה משתייכים למגזר החרדי. למבקש היכרות רבת שנים עם בעלה של המתלוננת שהינו תלמידו של המבקש וידידו הטוב. במהלך השנים 2011-2010 התהדקו קשרי הידידות בין משפחת המבקש למשפחת המתלוננת. במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, בתחילת מרץ 2011 או בסמוך לכך, פנו המתלוננת ובעלה לייעוץ אצל המבקש בנוגע ללבטיהם בשאלת הגדלת המשפחה.

2.

ביום 28.3.2011, הגיעו המתלוננת ובעלה לביתו של המבקש לפגישת ייעוץ נוספת. במהלך המפגש ביקש המבקש מבעלה של המתלוננת לצאת מהמשרד, נעל את הדלת, והחל לחקור את המתלוננת בשאלות חודרניות ואינטימיות בנוגע לאופי יחסי המין שהיא מקיימת עם בעלה, נטיותיה המיניות ועוד. המתלוננת, שחשבה כי מדובר בשיחה טיפולית, השיבה לשאלות המבקש בפתיחות רבה. המפגש האמור הותיר את המתלוננת בטלטלה רגשית עזה. בימים שלאחר המפגש יצרה המתלוננת קשר טלפוני עם המבקש, תיארה את מצבה הרגשי הקשה, וביקשה כי יסייע לה ויקבע לה פגישה נוספת, עוד לפני השבת. לאחר מספר שיחות טלפון, הסכים המבקש, וקבע למתלוננת מפגש בביתו ביום חמישי, 31.3.2011 בשעה 15:50.

3.

המתלוננת הגיעה לבית המבקש במועד האמור. בית המבקש היה ריק. המבקש הכניס את המתלוננת למשרדו ונעל את הבית. המבקש שוחח עם המתלוננת כעשרים דקות, במהלכן סיפרה לו המתלוננת כי היא אוהבת לרקוד ולומדת משחק. לאחר מכן התיישב המבקש על ספה ואמר למתלוננת, כי עליה להירגע ולהשתחרר. המבקש הפעיל רדיו ששידר מוזיקה ואמר למתלוננת לעצום עיניים ולרקוד מולו. המתלוננת סירבה תחילה, אך התרצתה לאחר שהמבקש שכנע אותה כי מדובר במהלך טיפולי. לאחר מכן, ביקש המבקש מהמתלוננת לשחק תפקיד של זונה המפתה גבר, לרקוד לפניו כפי שהיא רוקדת מול בעלה לפני קיום יחסי מין, ואז ביקש ממנה להתפשט באיטיות, ולעשות לו מה שהיא עושה לבעלה. המבקש שב והסביר למתלוננת כי זהו חלק מהטיפול שעליה לעבור.

4.

בעוד המתלוננת רוקדת ומציגה מולו, ניגש אליה המבקש והחל לגעת בה ולהפשיט את חולצתה, תוך שהוא מתגבר על התנגדותה ומסביר לה כי מדובר בחלק מן הטיפול. המבקש נצמד למתלוננת מאחור, כשהוא מחכך את איבר מינו בגופה ואחז בשדיה. לאחר מכן, הכניס המבקש את ידיו אל מתחת לחזיית המתלוננת, וליטף את שדיה. המתלוננת בכתה, ביקשה מן המבקש להפסיק ואמרה לו שהוא מכאיב לה. בתגובה הרגיע אותה המבקש וביקש ממנה להשתחרר. המבקש חיבק את המתלוננת שהיתה משותקת מהלם ומפחד, הוביל אותה לחדר אחר וניסה להוריד את חצאיתה.

5.

המתלוננת התנגדה, אך המבקש המשיך לאחוז בה ואמר לה כי זהו חלק מהטיפול וכי אין בכוונתו לשכב עמה. אז הצמיד המבקש את המתלוננת לקיר, הכניס את ידו מתחת לתחתוניה, נגע בישבנה והחדיר את אצבעו לתוך פי הטבעת שלה. לאחר מכן, הכניס המבקש גם את ידו השניה מתחת לתחתוני המתלוננת ועיסה את איבר מינה משך דקות ארוכות. המתלוננת המשיכה לבקש מן המבקש שיפסיק את מעשיו, אך הוא המשיך ללטף את גופה ואת איבר מינה כשהוא נצמד אליה ומתחכך בה. לאחר מכן, ניסה המבקש להסיר את תחתוני המתלוננת. בשלב זה התעשתה המתלוננת, צעקה למבקש להפסיק, עזבה את החדר ואמרה לו כי היא רוצה להתלבש. המבקש הביא למתלוננת את בגדיה, אמר לה לא לדאוג ונגע שוב בשדיה. כשנפרדו, ביקש המבקש מהמתלוננת את סליחתה וכן ביקש שלא תספר לבעלה על שאירע ואיים כי אם תספר, ידאג להרוס את חייה.

הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי

6.

ביום 22.4.2012 הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקש בעבירה של מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ), בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק, וכן במספר עבירות של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג)(1) לחוק. בית המשפט ביכר את גרסתה של המתלוננת על פני גרסתו של המבקש. הוסבר כי גרסת המתלוננת היתה מפורטת, ברורה ועקבית וכי תיאור האירועים על ידה הוא תיאור רגשי ותחושתי המעיד שאין מדובר בהמצאה או עלילה. לעומת זאת, נקבע כי גרסתו של המבקש, לפיה המתלוננת העלילה עליו עלילת שווא, נטולת כל הגיון ועומדת בסתירה לרושם שנוצר מעדותה של המתלוננת. בית המשפט אף דחה את טענות המבקש לפיהן התנהגותה ותגובותיה הרגשיות והאחרות של המתלוננת מלמדות כי מדובר בדמות חריגה שאין לקבל את גרסתה, כמו גם את הטענה שהמתלוננת "הזתה" או "נכנסה למשהו שלא התכוונה אליו". הודגש כי המתלוננת עברה חוויה קשה ומשפילה, ו"יותר משהושפלה מינית, הושפלה נפשית" [פס' 29 לפסק הדין]. כן נקבע, כי גרסת המתלוננת מקבלת חיזוק על ידי ניסיונותיו של המבקש לקיים עמה ועם בעלה קשר טלפוני אינטנסיבי סמוך לאחר האירוע. עוד נקבע, כי גרסת המתלוננת אינה נסתרת מעצם העובדה שעד היום לא באה טענה כלפי המבקש אף שהיה בקשר עם נשים פגיעות, כמו גם מהיותו אדם נורמטיבי וטוב לב. לעניין יסודות העבירה, נקבע כי עדותה של המתלוננת אינה מותירה מקום לספק כי המבקש ביצע בה מעשה סדום. באשר לרכיב אי ההסכמה, קבע בית המשפט כי למבקש לא היה יסוד לחשוב שיש לו היתר והסכמה לגעת בגוף המתלוננת ולעשות את שעשה, על אחת כמה וכמה משביקשה ממנו המתלוננת לחדול ממעשיו מספר פעמים.

גזר הדין של בית המשפט המחוזי

7.

לפני בית המשפט המחוזי הונח תסקיר נפגעת עבירה, ממנו עולה כי המתלוננת נפגעה נפשית בצורה קשה ממעשי המבקש. בסביבתם של בני הזוג החלו להתייחס אליהם באורח שלילי והם מוכפשים בקהילתם עד כי הם שוקלים לעבור לעיר אחרת. המתלוננת מצויה בטיפול אינטנסיבי יומי, לאחר שטיפול נפשי שבועי לא הועיל לה, ומצבה שברירי. המתלוננת מתקשה לגדל את ילדיה ולטפל בביתה, היא הפסיקה את לימודיה והשעתה ניסיונות להשתלב בשוק העבודה. זיכרונות ומראות מהאירוע גורמים לה להתקפי חרדה ויחסיה הזוגיים נפגעו. שירות המבחן התרשם כי האירועים גרמו למתלוננת נזקים קשים ומשמעותיים בכל מישורי חייה וכי היא זקוקה כיום לתמיכה רבה על מנת שתעבור תהליך טיפול משמעותי. שירות המבחן אף המליץ להשית על המבקש פיצויים שישמשו את המתלוננת לשיקום ולטיפול נפשי. לפני בית המשפט המחוזי נשמעה גם עדותה של הרבנית רחל בראנס שהנה מנהלת של הוסטל לנערות במצוקה. הגב' בראנס העידה כי הכירה את המבקש לפני כשלוש עשרה שנים וכי המבקש היה מגיע אחת לשבוע להוסטל ומנהל שיחות כלליות ואישיות עם הנערות. לדבריה, הנערות העדיפו לדבר רק עם המבקש, למרות שיש רבנים נוספים בהוסטל, ומעולם לא שמעה על כל טענה מאף נערה אודות המבקש.

8.

בית המשפט המחוזי גזר את דינו של המבקש כאמור ברישא להחלטה זו לאחר שבחן את השיקולים הצריכים לעניין. מחד, נשקלו נסיבותיו האישיות של המבקש שהינו כבן 36 שנים, בעל עבר נקי, אשר אירועי כתב האישום חריגים לאורח חייו. צוין כי המבקש היה טוב ומיטיב למתלוננת ולמשפחתה. מנגד, נשקלה חומרת העבירה, ובפרט העובדה כי המבקש ניצל את כוחו והשפעתו על המתלוננת, ששמה בו מבטחה וראתה בו רב וידיד אמת, על מנת לבצע בה מעשים מיניים ומעשה סדום באופן שפגע בה פיזית ונפשית.

תמצית נימוקי הבקשה

9.

המבקש - באמצעות בא כוחו, עו"ד ראובן בר חיים - עותר לבית משפט זה בבקשה לעכב את ריצויו בפועל של המאסר שהושת עליו עד להכרעה בערעורו, ולחלופין עד לאחר תקופת החגים. עוד עותר המבקש לעכב את תשלום הפיצוי למתלוננת עד להכרעה בערעור, אך נכון להפקידו בקופת בית המשפט. לטענת המבקש, בהתאם לשיקולים המנויים בהלכת

שוורץ , מן הראוי כי בית משפט זה ייעתר לבקשתו. נטען כי סיכויי הערעור, הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין גזר הדין, הינם טובים, ומכל מקום עומדים ברמת ההסתברות הנדרשת לצורך קבלת בקשת עיכוב הביצוע. המבקש ציין

כי הוא שוחרר ממעצר בהסכמה לפני כשנה וחצי בתנאי שלא ייצור קשר עם המתלוננת ואכן עמד בתנאי זה. המבקש טען עוד כי אין חשש כי יימלט מאימת הדין. בהקשר זה צוין כי המבקש נשוי ולו ששה ילדים קטנים וכן כי הוא בעל מעמד בקהילתו. לבסוף, הוטעם כי לא נשקפת מסוכנות מן המבקש, בוודאי שלא מסוכנות ממשית, וזאת על רקע עברו הפלילי הנקי והעובדה כי פעל בהתנדבות במשך שנים רבות עם נערות צעירות על מנת לסייע להן מבלי שעלתה כל תלונה כנגדו. כן צוין כי משך המאסר שנגזר על המשיב הינו 30 חודשים בלבד, שיקול העולה בקנה אחד עם בקשת עיכוב הביצוע.

10.

בטיעון בעל-פה, נדרש המבקש בהרחבה לנימוקי הערעור ולסיכויי קבלתם. נטען כי היה על בית המשפט המחוזי להעדיף את גרסתו שהיתה עקבית ומהימנה, על פני גרסתה של המתלוננת, וזאת לאור הסתירות ואי הדיוקים שנפלו בגרסתה. המבקש העלה טענת הגנה חלופית לפיה אף לגרסת המתלוננת לא הוכח יסוד אי ההסכמה. בטיעון בעל-פה, הרחיב בא כוח המשיב בנקודה זו, בהסתמכו בין היתר על החלטתי ב בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל

פסקאות 54-51 (לא פורסם, 18.5.2011). בנוסף, טען המבקש לארבעה מחדלי חקירה שכנטען מצדיקים את זיכויו: השמדתה בשוגג של הקלטת העימות השני בין המבקש למתלוננת, אי הקלטה של שיחת טלפון של המתלוננת למבקש, אי הפקת פלט שיחות והפגיעה בזכות ההיוועצות של המבקש בשל נוכחות חוקר המשטרה בחדר בעת שנועץ המבקש בעורך דינו. לבסוף, מלין המבקש על גזר הדין וטוען כי לאור נסיבות המקרה ונסיבותיו האישיות, ובפרט מצבו המשפחתי, עברו הנקי ומעמדו בקהילה, יש להקל בעונשו. לתמיכה בטענה זו מציג המבקש שורה של פסקי דין בהן נפסקו בגין עבירות מין חמורות עונשים קלים יותר.

תמצית תגובת המשיבה

11.

המשיבה - באמצעות באת כוחה, עו"ד מאיה חדד - גורסת כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב הביצוע. המשיבה מדגישה כי הכרעת הדין מעוגנת בממצאי מהימנות מובהקים של בית המשפט המחוזי - אשר הכריע באופן חד וברור כי הוא מעדיף את גרסת המתלוננת על פני גרסתו של המבקש, וטוענת כי משכך אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור. לדידה של המשיבה, העלאת הטענה לפיה לא התקיים יסוד היעדר ההסכמה לראשונה בשלב הערעור היא מוקשית נוכח הכחשתו הגורפת של המבקש בדבר מגע מיני מסוג כלשהו עם המתלוננת. המשיבה מדגישה כי בית המשפט המחוזי קבע כי יסוד היעדר ההסכמה התקיים, וזאת בהסתמך על גרסתה המפורטת של המתלוננת למול הכחשת המבקש. בנסיבות אלה, כנטען, הסיכוי כי בית משפט זה יתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לעניין היעדר ההסכמה אינו מצדיק את קבלת בקשת עיכוב הביצוע. לעניין מחדלי החקירה טענה המשיבה כי הקלטת העימות בין המבקש למתלוננת אמנם נמחקה בשוגג, אך לא היה בכך משום פגיעה בהגנתו של המבקש, הן משום קיומו של תיעוד תמציתי בכתב של העימות והן משום שלא נטען כי היה בעימות זה משום התפתחות בגרסת המתלוננת לעומת גרסת המבקש שהיה בה כדי לסייע להגנתו. כן נטען כי השיחה הטלפונית בין המתלוננת למבקש לא הוקלטה משום שדובר בשיחת תיאום בלבד לקראת מפגש מבוקר שאמור היה להיעשות ביניהם וכי אף בכך לא היה משום פגיעה בהגנתו של המבקש. כן, טענה המשיבה כי גזר הדין של בית המשפט המחוזי מבוסס וכי הסיכוי כי בית משפט זה יתערב בו אף הוא קטן ואינו מצדיק את קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע.

12.

לעניין עיכוב העברת הפיצוי למתלוננת, טענה המשיבה כי בקשה זו הועלתה לראשונה בדיון שנערך לפני בבקשת עיכוב הביצוע ומבלי שהמתלוננת צורפה כצד להליך כנדרש. לטענת המשיבה, בנסיבות אלה ועל רקע מצבה הנפשי של המתלוננת, מן הראוי לאפשר למתלוננת לקבל את כספי הפיצוי, שיש להניח כי יסייעו לה במימון העזרה המקצועית לה היא נזקקת, וזאת מבלי להמתין להכרעה בערעור. בהתאם להחלטתי מיום 19.9.2012, הביאה המשיבה את תגובת המתלוננת לבקשה זו, אשר החליטה, לאור מצבה הנפשי הקשה, להותיר את ההכרעה לשיקול דעתו של בית המשפט.

דיון והכרעה

13.

לאחר שעיינתי בבקשת עיכוב הביצוע ובהודעת הערעור על נספחיהן ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של בקשת עיכוב הביצוע להידחות.

14.

אמות המידה לבחינת בקשה לעיכוב ביצוע של גזר דין פלילי הותוו על ידי בית משפט זה ב ע"פ 111/99א שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000) ( להלן: הלכת

שוורץ ) . בהתאם להלכה זו, ככלל עונש מאסר יבוצע מייד לאחר מתן גזר הדין, אולם לבית המשפט היושב בדין שיקול דעת רחב להורות על עיכוב הביצוע. במסגרת זו, על בית המשפט לאזן בין האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של המאסר, עוד בטרם בירור הערעור, לבין האינטרס, הפרטי והציבורי, בהגנה על זכויות המבקש. במסגרת האינטרס בריצוי מיידי של המאסר יש להתחשב בראש ובראשונה בצורך באכיפה אפקטיבית של הדין הפלילי ביחס למי שהורשע ואינו נהנה עוד מחזקת החפות. בנסיבות אלה, קיים חשש כי שחרורו של מי שהורשע בדין תסכן שלום הציבור או תאפשר לו להימלט מגזר דינו. היבט נוסף של הצורך באכיפה מיידית של עונש המאסר, אותו יש לשקול במסגרת ההכרעה בבקשת עיכוב הביצוע, קשור לפגיעה באמון הציבור שעלולה להתרחש מקום בו אדם שהורשע בפלילים "מסתובב חופשי בשוק כתמול שלשום" [ שם , בעמ' 268]. מנגד, יש ליתן משקל ראוי לצורך להימנע מהפגיעה האנושה שתיגרם כתוצאה משליחתו למאסר של מי שייתכן ויתברר במהלך הערעור כי הינו למעשה חף מפשע. פגיעה זו מקבלת משנה תוקף לאור מעמדה החוקתי ורב המעלה של הזכות לחירות, כמו גם מעמדה של זכות הערעור כזכות יסוד חוקתית [סעיף 5 ל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ; סעיף 17 ל חוק יסוד: השפיטה ]. כפי שהודגש בהלכת שוורץ , הצורך להימנע מפגיעה כאמור אינו נוגע אך לפרט, אלא מדובר באינטרס ציבורי, אשר אף לו השלכות רבות משמעות על אמון הציבור במערכת המשפט ואכיפת החוק.

15.

לאור האמור, התווה בית משפט זה בהלכת שוורץ את השיקולים הצריכים לעניין בבחינת בקשה לעיכוב ביצוע, תוך שהודגש כי אין מדובר ברשימה ממצה. בית המשפט קבע תחילה כי יש לבחון את חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, המשליכות על מסוכנותו של המבקש ועל האינטרס בהרתעה אפקטיבית [ שם , בעמ' 278-277]. שנית, נקבע כי יש לבחון את אורך תקופת המאסר, למול המועד שבו צפוי להישמע ערעורו של המבקש [ שם , בעמ' 278]. שלישית, יש לבחון, באופן לכאורי, את טיב הערעור וסיכויי הצלחתו [ שם , בעמ' 280-278]. רביעית, יש לשקול את עברו הפלילי של המבקש והתנהגותו במהלך המשפט, שיש בהם כדי להצביע על מידת מסוכנתו ועל החשש מהימלטותו [ שם , בעמ' 281-280]. לבסוף, נקבע כי יש להתייחס אף לנסיבותיו האישיות של המבקש, בפרט כשלא ניתן להן ביטוי בגזר הדין וכן לשאלה האם הערעור מופנה אך כנגד גזר הדין או גם כלפי עצם ההרשעה [ שם , בעמ' 283-281].

16.

מבחינת נסיבות המקרה בהתאם לשיקולים הנזכרים בהלכת שוורץ , סבורני כי אין לקבל את בקשת עיכוב הביצוע.

17.

משהרחיב המבקש אודות סיכויי הערעור, אדרש תחילה לעניין זה. אומר כבר עתה כי סבורני - כמובן מבלי לקבוע מסמרות בדבר - כי סיכויי ההצלחה של הערעור אינם עומדים ברמת ההסתברות הנדרשת לצורך קבלת הבקשה דנן. ערעורו של המבקש על הכרעת הדין מופנה בעיקר כנגד ממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, המבוססים על התרשמותה הבלתי אמצעית מן העדים, ובפרט מעדותם של המבקש והמתלוננת, ועל קביעות מהימנות לגבי אלו, אשר כידוע, לא בנקל תתערב בהם ערכאת הערעור. מנימוקי הערעור לא עולה, ולפחות לא ברמת ההסתברות הנדרשת לצורך קבלת בקשת עיכוב הביצוע, כי המקרה דנן הינו אחד המקרים הנדירים והחריגים המצדיקים התערבות כאמור. גם טענות המבקש ביחס למחדלי החקירה השונים אין בהן כדי לשנות ממסקנה זו, שכן כפי שקבע בית המשפט המחוזי לא היה במחדלים אלו משום פגיעה בהגנתו של המבקש [ראו למשל, ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.5.2006)]. טענות המבקש ביחס לגזר הדין של בית המשפט קמא אף הן נוגעות לעניין בו נתון שיקול דעת רחב לערכאה הדיונית, אך הן אינן מצביעות ברמת ההסתברות הנדרשת - ומבלי לקבוע מסמרות - כי קיימת הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור בעונש שהושת על המבקש, או כי קיימת הצדקה להתערבות מהותית בעונש זה, התערבות שיש בה כדי לייתר את הערעור היה ותידחה בקשת עיכוב הביצוע.

18.

באשר לטענת המבקש החלופית בדבר היעדר הסכמה, אכן, קיימת, לצד גישות שיפוטיות שונות, גישה לפיה מחובתו של בית המשפט לבחון באופן עצמאי טענת הגנה חלופית, העולה מן העובדות המוכחות לפניו, וזאת גם כאשר גרסה זו סותרת באופן מוחלט את קו ההגנה הראשוני שהציג הנאשם וקרס. אולם, נדמה כי מוסכם על הכול כי "על הטענה העובדתית החלופית, אשר מועלית לראשונה בשלב הערעור, למצוא עיגון ואחיזה של ממש בחומר הראיות שהובא לפתחה של הערכאה הדיונית על מנת שניתן יהיה לקבוע, כי מדובר בגרסה עובדתית חלופית סבירה " [ ע"פ 7508/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.8.2012) פסקה 22 לפסק דינו של השופט צ' זילברטל והאסמכתאות שם]. ודוק, כאשר הרשעתו של המערער מבוססת על ראיות ישירות, להבדיל מראיות נסיבתיות, קיים קושי ראייתי בלתי מבוטל במציאת עיגון לטענתו החלופית של המערער [ראו: ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל פס' 176 (לא פורסם, 10.11.2011) (להלן: עניין קצב ) (השופטת (כתוארה אז) מ' נאור )]. קושי ראייתי זה מתעצם במקרים דוגמת המקרה דנן בהם עסקינן בטענת הגנה חלופית של "היעדר הסכמה" בעבירות מין, ובהם למול גרסתה המפורטת של המתלוננת, לרבות בעניין היעדר ההסכמה, ניצבת אך הכחשתו הגורפת של המערער [ראו גם: עניין קצב , בפסקה 153]. ואולם, כפי שציינתי בעניין אבוטבול , עדיין מחויבת ערכאת הערעור " להאזין בקשב רב לגרסתו החלופית של המערער ולבחון האם יש לה עיגון בחומר הראיות" [ע"פ 6972/09 אבוטבול נ' מדינת ישראל פס' 7 (לא פורסם, 27.2.2012)].

במקרה דנן, מנסה המבקש לבסס את טענתו כי לא הוכחה אי ההסכמה למגע המיני על גרסתה של המתלוננת עצמה. טענה זו אינה יכולה לשמש בסיס לקבלת הבקשה לעיכוב ביצוע. ראשית, בית המשפט המחוזי דחה מפורשות את טענת המבקש בקובעו כי היא נסתרת מעדותה של המתלוננת לפיה הפצירה במבקש מספר פעמים כי יחדל ממעשיו [פסקאות 34-33 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי]. לכך ניתן להוסיף כי אף אם התנגדותה של המתלוננת לא נשמעה ולא נעשתה כבר בתחילת האירוע, ניתן להבין זאת על רקע יחסי האמון ששררו בינה למבקש, שלו קשר הדוק עם בעלה ומעמד של רב ויועץ בקהילתו, וכן לאור דבריו של המבקש לפיהם מדובר בחלק מן ההליך הטיפולי. לאור האמור, ניתן לומר

- מבלי לקבוע מסמרות - כי סיכויי קבלת טענתו החלופית של המבקש, אינם עומדים ברף הנדרש לצורך בקשת עיכוב הביצוע.

19.

גם מבחינת יתר השיקולים המנויים בהלכת שוורץ , עולה כי אין לעכב את ביצוע גזר דינו של המבקש. המבקש הורשע בעבירות של מעשה סדום ללא הסכמה, שדינו כדין אינוס, וכן בביצוע מעשים מגונים - עבירות שהינן בעלות חומרה יתרה מבחינת הערכים המוגנים העומדים בתכליתן. חומרה זו מקבלת משנה תוקף על רקע נסיבות ביצוע העבירה, שכוללות ניצול ציני של מעמדו של המבקש כרב ויועץ בקהילתו ושל האמון שנתנה בו המתלוננת, וזאת תוך פגיעה עמוקה בגופה, בנפשה ובכבודה של המתלוננת. בנוסף, משך תקופת המאסר שהוטל על המבקש לרצות, 30 חודשים, אינו כה קצר במידה המצדיקה את קבלת בקשת עיכוב הביצוע, ולכל היותר יש לקבוע את הדיון בערעור בעניינו כך שייערך בהקדם האפשרי. לא נעלמה מעיני העובדה שהמבקש שוחרר למעצר בית ועמד בתנאיו, ואולם כפי שנקבע בהלכת שוורץ אין בשיקול זה לבדו כדי להכריע את הכף בבקשת עיכוב הביצוע [ שם , בעמ' 280]. כמו כן, סבורני כי בית המשפט המחוזי נתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות של המבקש ולעברו הנקי בגזר הדין.

20.

בנסיבות המתוארות לעיל, המבקש לא הרים את הנטל להראות כי האינטרס בהרתעה ובאכיפה יעילה של הדין נסוג מפני יתר השיקולים הנוגעים לעניין כנדרש בהתאם להלכת שוורץ . משכך, ובהתחשב גם במצבה הקשה של המתלוננת, נדחית גם בקשתו של המבקש לעיכוב תשלום הפיצוי למתלוננת.

21.

לאור האמור לעיל, דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות. המבקש יתייצב לריצוי עונש המאסר שהושת עליו ביום א' ה-14.10.2012, עד לשעה 09:00, במזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים. ערעורו של המבקש יישמע בהקדם האפשרי ובכפוף לאילוצי יומנו של בית משפט זה.