ע"פ 6414/07 מרדכי מאגרו נ. מדינת ישראל

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (כבוד השופטת נ' אוהד) מיום 15.7.07 (ב"ש 91745/07), בגדרה נדחתה בקשתו של המערער לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהוטל עליו בבית המשפט לתעבורה בפתח-תקווה (ת"ד 2187/06).

1.

בכתב אישום שהוגש נגד המערער לבית המשפט לתעבורה בפתח תקוה הואשם המערער כי נהג במשאית שפגעה בהולך רגל שחצה את הכביש במעבר חצייה וגרם למותו. לאחר התאונה עצר המערער את המשאית למספר שניות והמשיך בנסיעה מבלי שהזעיק למקום את שירותי ההצלה, לא מסר את פרטיו האישיים, ולא הודיע באופן מידי, כנדרש, אודות התאונה, לתחנת המשטרה הקרובה. המערער המשיך בנסיעתו לבית הוריו, ושטף בצינור את חזית המשאית, על מנת להעלים ראיה ולשבש חקירה משטרתית.

ביום 1.1.07 הורשע המערער על פי הודאתו בעבירות של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, שיבוש הליכי משפט, ותאונת דרכים שתוצאותיה הריגה או פגיעת גוף, עבירות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961 (להלן: "פקודת התעבורה"), סעיף 244 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 ותקנה 144(א)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961. על פי תסקיר שירות המבחן שהוגש במהלך הטיעונים לעונש, המערער – אשר ניהל אורח חיים נורמטיבי טרם מעורבותו בתאונה בגינה הורשע – חווה משבר נפשי עמוק בעקבות התאונה, מצוי במצב דכאוני וסובל מהפרעה פוסט-טראומטית. שירות המבחן סבר, כי שליחתו של המערער לריצוי עונש מאסר בפועל עלולה להיות הרסנית עבורו. זאת, בעקבות התרשמותה של הפסיכולוגית שטיפלה בו, לפיה הוא נתון במצב דכאוני אשר עלול להביא לסיכון אובדני. לפיכך, המליץ שירות המבחן להטיל על המערער עונש מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות. כמו כן הוגשה לבית המשפט חוות דעת פסיכיאטרית, המבוססת על שיחה עם המערער ועם אשתו, על פיה המערער לוקה אמנם בתסמינים חרדתיים ודכאוניים כתוצאה מהתאונה, אולם אינו מגלה נטיות אובדניות.

2.

ביום 7.5.07 נגזר דינו של המערער. בית המשפט (כב' השופטת א' וישקין, ס"נ) שקל לחומרה את עזיבת המערער את מקום התאונה לאחר שנוכח כי גרם למותו של אדם, ואת ניסיונותיו לשיבוש הליכי משפט אשר התבטאו ברחיצת משאיתו לאחר התאונה והסתתרותו בבית אביו. בית המשפט ראה שלא לאמץ את המלצות התסקיר, שכן שירות המבחן ביכר את חוות דעתה של הפסיכולוגית שטיפלה במערער על פני חוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי שהוגשה בעניינו, לפיה אין המערער מגלה נטיות אובדניות. גם הפסיכיאטר המטפל במערער בקופת חולים, הגיע לידי אותה מסקנה. נוכח כל האמור השית בית המשפט על המערער שלושים ושישה חודשי מאסר, שלושים מתוכם לריצוי בפועל; כן נפסל רישיונו של המערער למשך חמש עשרה שנים, ואף הושת עליו מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירות המפורטות בכתב האישום או עבירה של נהיגה בזמן פסילה בניגוד לסעיף 67 לפקודת התעבורה. בית המשפט נענה לבקשת המערער לעיכוב ביצוע גזר הדין למשך ארבעה-עשר ימים, בכפוף להפקדת ערבויות ומתן צו עיכוב יציאה מן הארץ.

3.

ביום 13.5.07 הגיש המערער הודעת ערעור על גזר הדין לבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו, ובה טוען הוא, כי העונש שנגזר עליו חורג מרמת הענישה המקובלת ביחס לעבירות בהן הורשע וכי בית המשפט לא ייחס משקל מספיק לעובדה שהודה בעבירות והביע חרטה, לנסיבותיו האישיות – ובכללן היותו חולה סוכרת –

ולהמלצת שירות המבחן. בד בבד עם הודעת הערעור הגיש המערער בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שנגזר עליו. בבקשה זו נטען, כי נוכח המלצותיו של שירות המבחן, סיכויי הערעור הינם טובים, וכי נטיותיו האובדניות של המערער מצביעות על כך ששליחתו למאסר בפועל פירושה סיכון מהותי לחייו. בית המשפט דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע, וזאת משום שנוכח כל האמור בגזר הדין, ובכלל זה התחשבותו של בית המשפט לתעבורה בחוות הדעת הפסיכיאטרית מחד, ובנסיבותיו האישיות של המערער מאידך, לא ניתן לראות את סיכויי הערעור כוודאיים. כן ציין בית המשפט כי למצבו הרפואי של המערער קיים מענה רפואי במסגרת שירות בתי הסוהר, והורה על בדיקה רפואית מיידית עם היכנסו של המערער למאסר, ושיבוצו של המערער ככל הניתן באגף רפואי. לבסוף, הורה בית המשפט כי הערעור על גזר הדין ישמע בדחיפות.

4.

מכאן הערעור שלפני, בגדרו שב ומבקש המערער לעכב את ביצוע עונש המאסר שהושת עליו, תוך שהוא חוזר על הטענות שנטענו בפני בית-משפט קמא. כן מוסיף המערער כי תאריך לשמיעת ערעורו טרם נקבע, וכי מצבו הרפואי הולך ומחמיר. המערער אף הגיש דו"ח בדיקה מאת מנהל השרות לסוכרת בבית החולים "אסף הרופא", ובו המלצה כי המערער ישהה במקום בו קיימת עזרה רפואית זמינה. המשיבה מתנגדת לעיכוב ביצוע העונש, וטוענת, כי אפילו יקבל בית המשפט המחוזי את הערעור לעניין גזר הדין, לא יבוטל עונש המאסר, ולכל היותר יקוצר.

5.

לאחר ששקלתי את עמדות הצדדים, איני מוצא עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא, שלא לעכב את ביצוע העונש שהושת על המערער. ככלל, נאשם שהושת עליו עונש מאסר בפועל חייב להתחיל בריצוי עונשו מיד לאחר מתן גזר הדין, אלא בהתקיים נסיבות שמשקלן עולה על משקלו של האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של הענישה (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000)). במקרה שלפני, לא מצאתי כי מתקיימות נסיבות המצדיקות עיכוב ביצוע העונש. העבירות בהן הורשע המערער חמורות הן. כפי שנקבע בגזר הדין, התנהגותו של המערער מגלה רשלנות ברף גבוה, וכתוצאה ממנה קופחו חיי אדם.

המערער לא פנה לדווח על הארוע למשטרה, כי אם נמצא על ידי החוקרים ספון בבית אביו לאחר שרחץ את משאיתו. לכך יש להוסיף את מדיניות הענישה המחמירה בגין עבירות תנועה המקפדות חיי אדם (ראו, לדוגמא, ע"פ 1967/05 ברהום נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 27.2.06), פסקה 4 לפסק הדין; ע"פ 7434/04 אבו אלקיען נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.2.05); ע"פ 5787/04 שחאדה נ' - מדינת ישראל (לא פורסם, 8.9.04)). בנסיבות אלה נראה לכאורה כי הסיכוי שהערעור יתקבל באופן שהמערער לא ירצה כלל עונש מאסר בפועל הינו נמוך. עוד נזכיר, כי בקשת הערעור נסבה אך על חומרת העונש, וכי העונש שהושת על המערער אינו קצר. נתונים אלו, בשילוב החלטת בית המשפט המחוזי כי הערעור על גזר הדין יישמע בדחיפות, אף הם מטים את הכף לטובת ריצוי מיידי של העונש.

לא נעלם מעיני מצבו הרפואי והנפשי של המערער. לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הוגשה לי – על פי החלטתי – חוות דעת גורמי הרפואה בשירות בתי הסוהר בנושא אפשרות הטיפול במערער. חוות הדעת מצביעות על כך כי שירות בתי הסוהר ערוך לטפל הן במצבו הרפואי הכללי, הן במצבו הנפשי של המערער. עוד אזכיר, כי הוראותיו של בית המשפט המחוזי באשר למיידיות הטיפול במערער במועד קליטתו בשירות בתי הסוהר, כמו גם החלטתו לקבוע את שמיעת הערעור בדחיפות, עומדות בעינן.

אשר על כן, הערר נדחה.