ע"פ 6440/11 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 14.7.2011 (תפ"ח 6970-11-10 כבוד השופטים ח' סלוטקי , מ' לוי ו- ש' פרידלנדר ).

נגד המערער הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו שתי עבירות של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). לפי המתואר בכתב האישום המתוקן, המתלוננת, שבינה לבין המערער וחבריו היכרות מוקדמת, התלוותה אליהם לבילוי משותף שכלל שתיית משקאות אלכוהוליים. במהלך משחק "אמת או חובה" הורה המערער למתלוננת לנשק את איבר מינו של אחד מחבריו. המתלוננת סירבה, אך המבקש אחז בראשה בכוח והכריח אותה לקרב את פיה אל איבר המין. לאחר שנותרו לבדם במקלט, השכיב המערער את המתלוננת על הספה בכוח והוריד ממנה את חולצתה. המתלוננת ניסתה להתנגד, דחפה אותו מעליה וצעקה עליו כי יעזוב אותה. המערער ניסה להוריד את תחתוניה בכוח ונגע באיבר מינה. בשלב מסוים הצליחה המתלוננת להתחמק מהמקלט, אך בניסיונותיה להתחמק נכוותה בלחייה מבדל סיגריה.

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער, בעקבות הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות המיוחסות לו, וגזר עליו עונש של 18 חודשי מאסר בפועל מיום מעצרו; שנתיים מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים והתנאי שלא יעבור עבירת מין שהיא פשע; קנס בסך של 5,000 ש"ח; וכן פיצוי למתלוננת בסך של 25,000 ש"ח. בגזר דינו התייחס בית המשפט לחומרת העבירות שביצע המערער ובכך שפגע במתלוננת פגיעה קשה תוך התעלמות מרצונותיה. מבחינת שיקולים לקולה, התחשב בית המשפט בכך שהמערער הודה במעשיו ובעברו הפלילי הנקי. עוד ציין בית המשפט כי בניגוד למקרים אחרים, אליהם הפנה בא כוח המערער, אין במקרה זה המלצה מטעם שירות המבחן ולכן ראוי להעדיף במקרה זה את שיקולי הגמול וההרתעה על פני שיקולים של שיקום. בית המשפט התייחס גם לרכיב הפיצוי בגזר הדין וקבע כי מטרתו של זה

להמחיש למערער את אחריותו הישירה לפגיעה במתלוננת ואת הצורך בכפרת עוונות, וכן להעביר מסר למתלוננת כי תלונתה וסבלה לא היו לשווא.

מכאן הערעור שלפנינו.

המערער טוען כי עונשו נגזר לחומרה יתרה. לטענתו, הסדר הטיעון בין הצדדים נחתם לאחר שמיעת עדות המתלוננת וכתוצאה ממנו נמחקו מכתב האישום סעיפים רבים וחמורים שיוחסו לו. עוד טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שחייבו בתשלום פיצוי למתלוננת למרות שגרסתה כפי שתוארה בכתב האישום המקורי לא התקבלה על ידי הפרקליטות. עוד טוען המערער, בין היתר, כי לא ניתן משקל מספק לכך שאין לו עבר פלילי כלל ולנסיבותיו האישיות.

מנגד, סומכת המשיבה 1 (להלן: המשיבה ) את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.לטענתה, העונש שהוטל על המבקש הוא עונש ראוי ובצדק קבע בית המשפט המחוזי שאין לסטות במקרה זה מהעונש המינימאלי הקבוע בחוק. המשיבה ציינה כי אף המשיבה 2 מתנגדת לביטול רכיב הפיצוי.

לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ובנספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.

הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ'

מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.1.2009, בפסקה 11)). במקרה הנדון לא מצאנו סטייה ברורה שכזו לחומרה. איננו סבורים כי מקרה זה נמנה על אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית. מעבר לכך, אנו סבורים כי בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין כלל השיקולים הרלוונטיים וכי העונש שהוטל על המערער הוא עונש ההולם את המעשים שביצע ואת נסיבות העניין.

המעשים המיוחסים למערער הם חמורים ביותר. אמנם, המערער הואשם בתחילה בעבירות חמורות יותר וכתב האישום תוקן, אך אין להקל ראש גם במעשים המיוחסים למערער בכתב האישום המתוקן. המערער כפה על המתלוננת לעשות פעולות בניגוד לרצונה על מנת לספק את צרכיו ומבלי להיענות להתנגדויותיה וניסיונותיה להדפו מעליה ולהימלט מהמקום. מדובר במעשים שאין להמעיט בחומרתם לנוכח הפגיעה הקשה במתלוננת והשלכותיה האפשריות של פגיעה זו. בית המשפט המחוזי התייחס לחומרת העבירות, אך נתן משקל ראוי גם לשיקולים לקולה וביניהם עברו הנקי של המערער והעובדה שהודה במעשיו. לנוכח שיקולים אלה החליט בית המשפט שלא למצות עם המערער את הדין ולא להטיל עליו את עונש המינימום הקבוע בחוק. כאמור, האיזון שערך בית המשפט המחוזי בין חומרת המעשים ובין השיקולים לקולה שנמנו בגזר הדין מקובל עלינו ולא מצאנו מקום להתערב בו. בנוסף, לא מצאנו לנכון להתערב גם ברכיב הפיצויים שהוטל על המערער. בית המשפט המחוזי נימק מדוע מצא לנכון לחייב במקרה זה את המערער בתשלום פיצויים למתלוננת ולא מצאנו בטענותיו של המערער עילה המצדיקה את התערבותנו בקביעה זו, כמו גם בקביעתו לגבי גובה הפיצוי ודרכי תשלומו.

סוף דבר, שוכנענו כי העונש שהוטל על המערער הולם את העבירות שביצע ואת כלל נסיבות המקרה ואנו דוחים אפוא את הערעור.