ע"פ 6440/11 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הורשע על פי הודאתו בשתי עבירות של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין ), הודאה שבאה בעקבות הסדר טיעון ולאחר שמיעת עדות המתלוננת, קורבן העבירות (המשיבה 2) .

תמצית המעשים היא בכך שבמהלך אירוע חברתי במקלט, בו נכחו המבקש והמתלוננת, הורה המבקש למתלוננת לנשק את איבר מינו של אחר, שהפשיל את מכנסיו, ומשסירבה – קירב המבקש את פניה של המתלוננת בכוח והצמידם לאיבר מינו של האחר. בהמשך, לאחר שנותרו המבקש והמתלוננת לבדם במקלט, השכיב המבקש את המתלוננת בכוח על ספה והסיר ממנה את חולצתה. בהמשך ניסה המבקש להוריד את תחתוניה של המתלוננת ונגע באיבר מינה, הכל חרף התנגדותה, שבוטאה בדחיפות ובצעקות.

2.

בית המשפט המחוזי הנכבד בבאר שבע (כב' השופטים: ח' סלוטקי ,

מ' לוי , ו- ש' פרידלנדר ) , לאחר ששקל את מכלול הנסיבות, גזר את דינו של המבקש ל-18 חודשי מאסר בפועל, 24 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו (כאשר התנאי הוא שלא יעבור עבירת מין שהיא פשע), וקנס בסך 5,000 ש"ח. כן חויב המבקש לפצות את המתלוננת בסכום של 25,000 ש"ח, שישולם תוך 90 ימים.

3.

המבקש הגיש ערעור על חומרת עונש המאסר בפועל שנגזר עליו, וכן השיג על חיובו לשאת בפיצוי למתלוננת. המבקש, שהחל בריצוי מאסרו, מבקש בגדרי ערעורו לעכב את תשלום הפיצוי (ורכיב זה בלבד).

בקשה זו היא המונחת בפניי עתה.

4.

המבקש גורס, בתמצית, כי יש ליתן משקל לכך שהעבירות בהן הורשע בכתב האישום המתוקן חמורות פחות משיוחסו לו ערב שמיעת עדותה של המתלוננת; לכך שהגנתו, לטענתו, היתה הגנת אמת, בעוד שעדות המתלוננת, כך לשיטת המבקש – היתה שקרית.

5.

בהתאם להחלטתי מסרה המדינה את עמדתה ביחס לבקשה, לרבות תוך הבאת עמדתה של המתלוננת. לשיטתה, מאזן הנוחות איננו נוטה לטובת המבקש, בהיעדר חשש לנזק בלתי הפיך שייגרם למבקש אם יבוצע גזר הדין. סיכויי הערעור, כך המדינה, אף הם אינם גבוהים, לרבות בעניין הפיצויים בהם חויב המבקש לשאת. המדינה מציינת כי בידי המבקש לפנות למרכז לגביית קנסות לבחינת אפשרות פריסת התשלום, אם יבקש לעשות כן.

6.

דין הבקשה – להידחות . מבחינה דיונית דין החיוב בפיצוי, לעניין ערעור המבקש על רכיב זה בגזר הדין, הוא כ פסק דין

של בית המשפט המחוזי שניתן בתובענה אזרחית של המתלוננת-הזכאית כנגד המב קש-החייב (ראו: סעיף 78 לחוק העונשין). בהתאם, אין חובה לקיום דיון בנוכחות הצדדים בבקשה זו (בשונה מבקשת עיכוב ביצוע "פלילית" של גזר הדין). אף השיקולים לעניין עיכוב ביצוע תשלום הפיצוי שואבים מן השיקולים לעיכוב ביצועו של פסק-דין כספי בהליך אזרחי (ראו: ע"פ 10221/06 ג'ורן נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 11.6.2007)) . הנה כי כן, על המבקש להוכיח כי סיכוייו לקבלת הערעור טובים הם, ומאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שתשלום הפיצוי יגרום לו לנזק בלתי הפיך. בשתי דרישות אלה – לא עמד המבקש . אבהיר הדברים להלן.

7.

מבחינת סיכויי הערעור על רכיב הפיצוי, הרי שמבלי לטעת מסמרות – לכאורה אין הם נחזים כגבוהים כלל ועיקר. המבקש איננו משיג על הרשעתו, נוכח הודאתו בהסדר הטיעון. זאת ועוד – טענותיו כי הוא דובר אמת וכי אין להאמין לעדות המתלוננת – סותרות את הודאתו, ככל שהדברים נוגעים בעבירות בהן הודה, ובנסיבות הנתונות – אין לקבלן. בהקשר זה אין אף חשיבות לשאלה מה היו העבירות שיוחסו למבקש בכתב האישום המקורי, אלא רק לעבירות בהן הורשע, על יסוד הודאתו. מעיון בחומר זה עולה כי העבירות בהן הורשע חמורות הן, ופגיעתן במתלוננת – קשה. בנסיבות אלו – הפיצוי בו חוייב המבקש ודאי איננו על הצד הגבוה.

8.

מבחינת מאזן הנוחות – המבקש לא הציג כל ראייה לכך שתשלום הפיצוי למתלוננת, כמצוות גזר הדין, יסב לו נזק בלתי הפיך, אם לא יעוכב ביצוע התשלום.

9.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה לעיכוב ביצוע שלפניי נדחית.