ע"פ 6616/10 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בכתב אישום מתוקן שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, יוחסו למערער עבירות של ניסיון למעשה סדום ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. נטען, כי בתאריך 28.11.09, בסמוך לשעה 04:45, עשתה צעירה (להלן: המתלוננת) את דרכה מרחוב דיזינגוף בתל-אביב לכוון חניון רידינג. בהגיעה לחניון הבחינה במערער, אותו לא הכירה עד אז, ומשעמדה על כך שהוא החל ללכת בעקבותיה, היא נכנסה לרכבה וסגרה את הדלת. לפתע, הגיח המערער, פתח את דלת הנהג וגרר את המתלוננת החוצה ומשם לעבר גדת הירקון. היא החלה צועקת והתחננה בפני המערער שירפה ממנה, אולם הוא הוסיף לגרור אותה תוך שהוא חוסם את פיה ומאיים עליה שאם תצעק יהרוג אותה. בהמשך, השכיב המערער בכוח את המתלוננת על השיחים, הפך אותה כשגבה מופנה אליו, והוריד את בגדיה התחתונים. הוא ניסה להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה תוך שהוא מכה אותה ומונע ממנה לקום. משהבחין כי הוא מתקשה לבצע את זממו, הוא דרש ממנה להרים את אחוריה וקרע את בגדיה העליונים. משהוסיפה המתלוננת לצעוק, הכה אותה המערער בחוזקה בראשה עד שהכרתה התערפלה. לשמע הצעקות נחלצו עוברי אורח לעזרת המתלוננת, והמערער טען בפניהם כי מדובר ב"חברתו". אולם המתלוננת מיהרה להבהיר שהיא כלל אינה מכירה את המערער, ובתגובה הוא הלם עם אגרופו בפניה. בעקבות כך התפתח מאבק פיסי בין אחד המחלצים למערער, ובשלב כלשהו קפץ המערער למימי הירקון, אולם הוא אותר ונעצר.

2.

בחודש יוני 2010 הודיעו הצדדים לבית משפט קמא כי גיבשו הסדר טיעון, ובגדרו יודה המערער בעובדותיו של כתב-אישום מתוקן. כמו כן, הודיעה המשיבה כי מחומר הראיות שבתיק עולה כי המערער שתה אלכוהול "בכמות מוגברת" עובר לאירועים נושא כתב האישום. בעקבות כך, ונוכח הודאת המערער בעובדות המפלילות, הרשיעו בית המשפט בעבירות שיוחסו לו, ובהמשך דן אותו ל-8 שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, קנס בסך 20,000 ש"ח והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 150,000 ש"ח.

3.

הערעור שבפנינו מופנה נגד גזר-דינו של בית המשפט המחוזי, ולהלן תובא תמצית נימוקיו: נכון היה לקבל את טענת ההגנה לפיה המערער היה במצב של שכרות כלשון סעיף 34ט לחוק העונשין, וככזה לא היה מודע לטיב מעשיו ולפסול שבהם בעת ביצועם; בסופו של יום הורשע המערער ב"ניסיון" בלבד לבצע מעשה סדום, והאלימות בה נקט הוגדרה על ידי באי-כוחו כ"קלה באופן יחסי", ושלא גרמה נזק פיסי ממשי למתלוננת; לא ניתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות של המערער – בחור צעיר, ששרת בצה"ל ביחידה מובחרת, ובהמשך שרת ביחידה לאבטחת אישים; לא ניתן משקל ראוי לחרטה שמפעמת במערער, להודאתו, ולהליכים הנוספים שממתינים לו בעקבות הרשעתו, ולפרסום הרב שליווה את הפרשה באמצעי התקשורת; לבסוף, נטען כי בית המשפט המחוזי סטה בגזר-דינו מרמת הענישה הנוהגת.

4.

בית המשפט המחוזי דן בהרחבה בטענת ההגנה בדבר השפעתם של המשקאות שלגם המערער והבילוי במועדון החשפנות, קודם לביצוען של העבירות, על התנהגותו. מסקנתו היתה כי המערער "לא היה נתון במצב קיצוני של שכרות באופן שלא היה מודע כלל למעשיו והתנהגותו עובר ובמהלך אירוע התקיפה של המתלוננת" (סעיף 26 לגזר-הדין). מסקנה זו מקובלת עלי במלואה, הואיל ומתוך העובדות בהן הודה המערער מצטיירת תמונה של אדם שידע את אשר הוא עושה ואת הפסול שבמעשיו, וחרף זאת גמר אומר לבצע במתלוננת את זממו תוך שימש בכח. המערער עקב אחר קורבנו, אחז בה וגרר אותה למרחק לא קצר, השכיבה על הרצפה, קרע מעליה את בגדיה ואף דרש ממנה לשתף עמו פעולה. כך לא נוהג מי שהיה במצב קיצוני של שכרות, ובוודאי שזו אינה התמונה העולה מניסיונו של המערער לטעון בפני האדם שנזעק לסייע למתלוננת כי היא "חברתו". יתרה מכך, נוכח ידיעתו של המערער את הפסול שבמעשיו, ומשהבין כי נתפס בקלקלתו, הוא ניצל הזדמנות שנקרתה בדרכו וזינק למימי הנהר כדי להימלט. ואם נדרשה ראיה נוספת לעניין מצבו של המערער עובר לביצוען של העבירות, הפנה בית המשפט המחוזי לשיחה הטלפונית שהוא קיים בסמוך לשעה 04:00 עם חברתו, שיחה ממנה נעדרים אותם סימנים של שכרות שגרמה לאבדן שליטה.

5.

הנה כי כן, ענין לנו עם מערער שבדרך הילוכו עד לאותו ערב לא נמצא פגם, ומעלות רבות נזקפו לזכותו. אולם באותה שעה בה תקף את המתלוננת, נחשף פן מסוכן ואכזר באישיותו. הוא גרר צעירה בה פגש במקרה ושהלכה לתומה לעבר רכבה, ובאלימות רבה החליט לכפות עליה את קיומם של יחסי-מין. צעירה זו, מעבר לחבלות הפיסיות שנגרמו לה, חשה כי גופה חולל וכבודה נרמס, וחרף זאת נאבקה בתוקף, ככל הנראה, משום שסברה כי חייה תלויים לה מנגד. נדמה כי אין צורך בדמיון רב כדי לשער את רגעי האימה שחוותה, ולא יהא זה מופרז להניח שאלה ילוו אותה כצלקת בל-תימחה כל ימי חייה. לתוצאה קשה זו גרם המערער בפרץ יצרים חסר רסן, ואני סבור כי חרטתו, הכאתו על חטא, ובקשת המחילה מהקורבן, אין בהם כדי לגרוע ולו במעט מהנזק הנורא שגרם לקורבנו.

בנסיבות אלו, ונוכח הצורך לתת מענה הולם לחומרת האירוע והרתעת הרבים, לא מצאתי כי הוכחה בפנינו עילה לשנות מן העונש, ומכאן דעתי כי יש לדחות את הערעור.

ש ו פ ט

השופטת ע' ארבל :

אני מצטרפת לפסק דינו של חברי השופט לוי ומבקשת להוסיף מספר מילים.

מקובלים עלי דברי המערער בפנינו כי במסגרת טיפול שהוא עובר מזה ארבעה חודשים הוא מנסה לברר לעצמו מה השתלט עליו, וכיצד הגיע למצב בו נהג כפי שנהג כלפי המתלוננת. גם אם קיימות בליבו תהיות וסימני שאלה כיצד התדרדר בהתנהגותו לעברי פי פחת, למעשה אלימות והשפלה כלפיה, וגם אם הוא מצר וכואב את כאבה של המתלוננת כפי שביטא זאת בפנינו, אין באלה למזער את החומרה הנובעת מכך שהוא הכניס עצמו במודע למצב אליו הגיע, בשתייה מרובה חסרת מידה וחסרת מעצור שהמשכה במעשים הקשים בהם הודה. בכך יש כדי להוות תמרור אזהרה לכל מי שפונה לשתיה בלתי נשלטת הטומנת בחובה סכנות ותוצאות קשות כמו במקרה זה. שתיית אלכוהול במידה ובכמות המובילה להתנהגות אלימה לעתים בלתי נשלטת וחסרת גבולות, המגיעה לכדי תוצאות הרות אסון, אם בזמן בילוי בין חברים, בנהיגה פרועה בדרכים,

או במהלך ויכוח של מה בכך.

העונש שהושת על המערער, לאחר שבית המשפט מנה אחת לאחת את נקודות הזכות הרבות שעמדו לו, הוא חמור, ויש בו ביטוי לחומרת המעשים, לפגיעה הקשה בגופה ובעיקר בנפשה של הקורבן, שנותרה בפחד מתמיד שילווה אותה קרוב לודאי עוד ימים רבים. העונש צריך לשמש גמול לחוטא, אך גם ובעיקר להרתיע את הרבים, ולהזהיר את כל מי שמאבד עצמו לדעת בשתייה הרסנית כי עליו לזכור שתוצאותיה של השתייה עשויות להיות גורליות.

ש ו פ ט ת

השופט נ' הנדל :

אני מסכים לפסק דינו של השופט א' א' לוי, ולהערותיה של השופט ע' ארבל.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי.