ע"פ 677/06 פלוני נ. מדינת ישראל

1.זוהי בקשה "להקפיא" את ביצוע העונש שהושת על המבקש בגזר-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בשבתו כבית-משפט לנוער ( השופטים ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב וי' שנלר ), ביום 8.12.2005 בתפ"ח 205/04. בגזר-הדין נדון המבקש, בין היתר, להחזקתו במעון נעול למשך שלוש שנים.

2.המבקש הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של אינוס בת משפחה. בהכרעת-הדין נקבע כי במהלך ששת החודשים שקדמו לחודש אפריל 2004, המבקש, קטין יליד 1989, בעל את אחותו, קטינה ילידת 1993 (להלן – המתלוננת ), ארבע פעמים במועדים שאינם ידועים במדויק, בביתם וכן במקלט סמוך.

המבקש מסר ארבע הודעות במשטרה, במסגרתן הודה בביצוע המעשים שיוחסו לו. בתשובתו לכתב-האישום, הודה המבקש תחילה, באמצעות סניגורו דאז, בעבירה של מעשה מגונה בנסיבות אינוס, אך בהמשך הדיונים כפר בכל אשר יוחס לו בכתב-האישום וכן העלה טענות "זוטא", לפיה השוטרים איימו עליו, הפחידו אותו וניצלו את עובדת היותו קטין, כדי להוציא הודאה מפיו, וביקש לפסול את שתי ההודעות הראשונות שמסר במשטרה. בהכרעת הדין דחה בית-המשפט את טענות הזוטא וקבע כי כל ארבע ההודעות שמסר המבקש עומדות בתנאי הקבילות הקבועים בחוק. בית-המשפט הרשיע את המבקש בהסתמך על הודאתו, כפי שבאה לידי ביטוי בהודעות שמסר במשטרה, כאמור, וכן על ראיות אובייקטיביות נוספות בהן מצא "דבר מה" התומך באמיתות ההודאה (הבדיקה הרפואית של המתלוננת, דברי המתלוננת בחקירותיה והתרשמותן של החוקרות, שקרי המבקש בעדותו וראיות חיצוניות נוספות).

3.בבואו לגזור את עונשו של המבקש, ציין בית-משפט קמא את חומרת מעשיו, בהדגישו כי במעשיו גרם המבקש למתלוננת נזק רב שטרם ניתן לאמוד אותו במלואו ואשר ישפיע על חייה ועתידה, נזק שהתעצם נוכח סירוב ההורים ליתן בה אמון ותמיכתם במבקש. כן התייחס בית-המשפט לכך שהמבקש המשיך להכחיש את ביצוע המעשים לאחר שנקבע כי ביצעם, וכי לא נטל אחריות ואף לא הביע אמפתיה כלשהי כלפי המתלוננת. מנגד, שקל בית-המשפט את נסיבותיו האישיות הקשות של המבקש, שבעת ביצוע העבירות היה בן 14 בלבד, את קשיי המשפחה שעלתה ארצה מאתיופיה ואת מצבם הכלכלי הקשה, כמו גם את קשיי השתלבותו של המבקש במסגרת החינוך הרגילה ואבחונו כמתפקד ברמה כללית בטווח של פיגור, וכן את היותו נער עם חסכים רגשיים, חינוכיים ותפקודיים. לאור כל אלה, הורה בית-המשפט על החזקת המבקש במעון נעול "מצפה ים" למשך שלוש שנים וכן גזר עליו מאסר על-תנאי למשך 24 חודשים.

4.ביום 22.1.2006 הגיש המבקש, באמצעות בא-כוחו החדש, ערעור לבית-משפט זה על הכרעת-הדין. ביום 29.8.2006 נמסרה לבית-משפט זה הודעה על החלפת בא-כוחו החדש של המבקש בבא-כוחו הנוכחי, עו"ד ברקאי. ביום 1.9.2006 הגיש עו"ד ברקאי בקשה דחופה להבאת ראיה נוספת. ביום 4.9.2006 התקיים דיון בערעור, במסגרתו העלה עו"ד ברקאי טענות בדבר התרשלות חריגה של הסניגור המקורי, שייצג את המבקש בבית-המשפט המחוזי, וכן ביקש לצרף ראיות נוספות. בית-המשפט התיר למבקש לכלול ראיות נוספות בבקשה לצירוף ראיות, וכן להשלים את נימוקי הערעור. בעקבות זאת, ביום 25.8.2006, הגיש עו"ד ברקאי טיעוני ערעור משלימים מטעם המבקש ובקשה להגשת ראיות נוספות, בגדרם העלה טענות בדבר ייצוג בלתי-הולם של המבקש על-ידי הסניגור המקורי. בתגובתו מיום 9.10.2006, שהוגשה בעקבות החלטת בית-משפט זה ( השופט רובינשטיין ) מיום 4.10.2006, דחה הסניגור המקורי את הטענות הקשות שהופנו כלפיו.

5.ביום 9.10.2006 הגיש עו"ד ברקאי בשם המבקש את הבקשה שלפניי - "להקפיא" את ביצוע העונש עד למתן החלטה אחרת. המבקש, שהחל בריצוי עונשו "בעת שנגזר-דינו", הסביר כי עד כה לא הגיש בקשה לעיכוב ביצוע העונש, משום שלא ידע שעומדת לו הזכות לבקש זאת, וכן משום ש"אף סנגור שטיפל בו לא מצא בכך עניין עד כה". המבקש טען, כי ריצה כבר חלק נכבד מעונשו, דבר המפחית ממשקלה של הנחת המסוכנות וסכנת ההימלטות או השיבוש. כן טען המבקש, כי סיכויי ההצלחה בערעור "נראים טוב מאי-פעם", נוכח הטענות ה"חריגות" שהעלה בטיעוני הערעור המשלימים, המגובות בראיות ונלמדות מתוך הפרוטוקול של בית-המשפט המחוזי. בדיון שנערך בפניי, הבהיר עו"ד ברקאי, כי אינו סבור שצריך להידרש לראיות הנוספות לצורך בקשה זו. בנוסף, הגיש שלושה איחולי "מזל-טוב", שחבריו של המבקש במעון הנעול כתבו לו לרגל יום-הולדתו.

המדינה, שהגישה בינתיים את עיקרי הטיעון המשלימים בערעור, מתנגדת לעיכוב הביצוע. לטענתה, סיכויי הערעור אינם טובים, המבקש הנו מסוכן וקיים אינטרס להמשך ריצוי העונש. כן מדגישה המדינה, כי עד להגשת בקשה זו, ולמרות הזמן הרב שחלף מאז החל המבקש בריצוי עונשו, לא ביקשו באי-כוחו - לרבות בא-כוחו הנוכחי - לעכב את ביצוע העונש ולא ברור איזה שינוי נסיבות חל בשלב זה.

6.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. אכן, ערעורו של המבקש מופנה כנגד הכרעת-הדין ומתבסס בעיקרו על טענת החפות, כשהמבקש מעלה טענות קשות הן כלפי חוקרי המשטרה והן כלפי הסניגור המקורי שייצגו בפני בית-המשפט המחוזי. בית-משפט זה כבר החל בשמיעת הערעור, וטיעוני הערעור המשלימים שהעלה עו"ד ברקאי וכן בקשתו להגשת ראיות נוספות, יתבררו בדיון ההמשך, שנקבע בינתיים ליום 11.1.2007. בנסיבות אלו, ומשהבהיר עו"ד בקראי כי אין צורך להידרש לראיות הנוספות בבקשה שבפניי, הרי שיש לבחון את מצב הדברים כפי שהוא נכון לעת הזו. בהינתן כי המבקש הורשע בהכרעת-דין מפורטת ומנומקת בביצוע המעשים שיוחסו לו בכתב-האישום, וכי בהליכים בפני בית-המשפט המחוזי היה מיוצג על-ידי הסניגור המקורי, שבתגובתו לבית-משפט זה חלק בתוקף על הטענות בדבר ייצוג בלתי-הולם שעו"ד ברקאי הפנה כלפיו, אין בידי לקבל - בשלב זה ובמסגרת ההליך שלפניי – את טענת עו"ד ברקאי בדבר סיכויי הערעור. טענה זו, על כל הצריך לה, תתברר במסגרת שמיעת הערעור גופו. נדמה כי אין צורך להכביר מילים בדבר חומרת המעשים בהם הורשע המבקש והמסוכנות העולה מהן. לא התעלמתי מנסיבותיו האישיות של המבקש, ובכללן הרקע הסוציו-אקונומי של משפחתו ועובדת היותו קטין בעת ביצוע המעשים. אין ספק כי נסיבות חייו קשות הן, ובית-המשפט המחוזי נתן לכך דעתו בגזר-הדין. על אף כל אלה, ולאור העובדה כי הערעור החל כבר להישמע ודיון ההמשך עתיד להישמע בעוד כחודשיים, התגבשה אצלי המסקנה כי במקרה זה גובר האינטרס הציבורי וכי אין לעכב את המשך ביצוע העונש.

7.

הבקשה נדחית.