רע"פ 2765/13 טליה חלבני נ. שירה חיט

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיאה, השופט י' גריל , כב' השופטת ב' בר-זיו , וכב' השופט ד"ר ע' זרנקין ) מתאריך 28.02.2013 ב-עק"נ 17171-12-12, בגדרו נדחה, ברוב דעות, ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' סגנית הנשיא, השופטת א' קנטור ) מתאריך 23.10.2012 ב-ק"פ 439-08-10.

להלן יפורטו בתמציתיות הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשה.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

2.

נגד המבקשת הוגשה בתאריך 01.08.2010 קובלנה פלילית, בגדרה נטען כי בתאריך 02.03.2010, בשעה 09:00 לערך, הגיעה המבקשת לבית עסק לחיטוב הגוף (להלן: העסק ), המצוי בקניון קסטרא בחיפה. המשיבה היא בעלת העסק האמור, ומר מתתיהו שפירא (להלן: מתי ), בן זוגה לשעבר של המבקשת, הינו עובד שכיר בעסק.

על פי הנטען בקובלנה, המבקשת פנתה למתי בצעקות רמות, ומתי ביקש מן המבקשת לצאת ממתחם העסק ולשוחח מחוצה לו. המבקשת המשיכה לצעוק על מתי, ושאלה "היכן הבהמה שלך?", כאשר כוונתה למשיבה. בהמשך, המבקשת שברה רגל של שולחן שהיה בעסק, רדפה אחרי המשיבה, וניסתה להכותה באמצעות הרגל ששברה. כמו כן ניפצה המבקשת מראה שהיתה מוצבת בעסק, הפילה מכונה ששימשה לעיצוב הגוף, שברה את שקע החשמל ובעטה בחוזקה בקירות. המבקשת אף איימה על המשיבה כי תפגע בה, ואמרה לה: "את תשלמי על זה". בהמשך, ובעקבות פנייתה של המשיבה להנהלת הקניון, הגיע לעסק מר משה לוי (להלן: לוי ), איש אחזקה בקניון, אשר סייע למתי להוציא את המבקשת מחוץ למתחם העסק. בתגובה, כך על פי המתואר בקובלנה, המבקשת צעקה כלפי עובדי העסק, וכלפי עוברים ושבים בקניון, את הדברים הבאים: "זונה... בהמה... מזדיינת עם מתי... מממנת אותו". עוד הטיחה המבקשת במשיבה כי היא "נשואה ואמא לארבעה ילדים וכי אינה מתביישת".

נוכח עובדות נטענות אלה, הואשמה המבקשת בפרסום לשון הרע, עבירה לפי סעיף 6 ל חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 , ובאיומים, עבירה לפי סעיף 192 ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 .

3.

בתאריך 10.09.2012, ולאחר ניהול הוכחות, הכריע בית משפט השלום הנכבד את דינה של המבקשת (אשר יוצגה שם על ידי עו"ד אבי קורונל). בהכרעת הדין, סקר בית משפט השלום הנכבד את עדויותיהם של עדי המשיבה, אשר כללו, לצד עדותם של המשיבה ושל מתי, גם עדויות של עוברי אורח "ניטרליים", כלשונו של בית משפט השלום הנכבד. עוד התייחס בית משפט השלום לעדותה של המבקשת, אשר היתה העדה היחידה מטעמה, בגדרה טענה כי התנהגותה באירועים, מושא הקובלנה, באה בעקבות מכות שספגה ממתי, מלוי וכן מהמשיבה עצמה, כך שדבריה נאמרו בעידנא דריתחא.

בית משפט השלום הנכבד מצא כי: "גרסת עדי הקובלת [המשיבה – ח"מ ] הייתה אמינה ומהימנה עלי ועומדת במבחני ההגיון והסבירות. גרסאות עדים אלה חוזקו, האחת באחרת ובראיות אובייקטיביות לרבות גרסת הנאשמת [המבקשת – ח"מ ] עצמה. לעומת זאת, גרסת הנאשמת לא היתה אמינה ומהימנה עלי, אינה עומדת במבחני ההיגיון והסבירות והנאשמת בחרה שלא להביא כל עד או להמציא כל ראיה שיכלו לחזק את גרסתה. הדבר אומר דרשני: לא זו בלבד שיש בכך כדי לערער את גרסת הנאשמת עצמה, אלא שיש בכך כדי לחזק את גרסאות עדי הקובלת".

נוכח מסקנתו זו, ולאחר שמצא כי המעשים המיוחסים למבקשת מקיימים את יסודותיהן של העבירות בהן הואשמה המבקשת – הרשיע בית משפט השלום הנכבד את המבקשת בשתי העבירות שיוחסו לה בקובלנה.

4.

בתאריך 23.10.2012 גזר בית משפט השלום הנכבד את דינה של המבקשת, והשית עליה את העונשים הבאים: חתימת התחייבות כספית בסך 10,000 ש"ח להמנע מלעבור בתוך שנתיים את אחת משתי העבירות שבהן הורשעה, ו-60 יום מאסר על תנאי למשך שנתיים (כאשר התנאי הוא שהמבקשת לא תעבור את אחת משתי העבירות שבהן הורשעה). עוד קבע בית משפט השלום הנכבד כי המבקשת תשלם למשיבה פיצויים בסך של 5,000 ש"ח.

5.

על פסק דינו של בית משפט השלום הנכבד הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי הנכבד, כשהיא מיוצגת על ידי עו"ד אביטל בן-נון (המייצגת את המבקשת גם בפני). יאמר כבר עתה, כי בערעורה לא טענה המבקשת כנגד חומרת העונש שהושת עליה, והיא אף איננה טוענת זאת בגדרי הבקשה שבפני.

טענתה המרכזית של המבקשת בערעורה התמקדה בכשל בייצוג: לדבריה, בגדרי הכרעת הדין, העיר בית משפט השלום הנכבד למבקשת מספר פעמים כי היה עליה להציג ראיות, אשר תתמוכנה בגרסתה, לפיה הוכתה על ידי מתי, על ידי לוי ועל ידי המשיבה – טרם שביצעה את המיוחס לה בקובלנה שהוגשה כנגדה. לטענת המבקשת, ראיות שכאלה היו בידי עו"ד קורונל, או שניתן היה להשיגן – ואף על פי כן הן לא הוגשו לבית משפט השלום הנכבד (להלן יכונו ראיות אלה: הראיות הנוספות ). לפיכך, כך גרסה המבקשת בערעורה, "הימנעות בא כוחה דאז מהבאת ראיות שיכולות היו להניח בפני כבוד בית המשפט קמא תמונה מלאה של השתלשלות העניינים בארוע נושא הקובלנה, הינה בבחינת כשל בייצוג".

למען שלמות התמונה אציין כי בהתאם להנחיות הפסיקה, פנתה עו"ד בן-נון אל עו"ד קורונל וביקשה את תגובתו למספר שאלות שהציגה בפניו. בתאריך 30.01.2013 השיב עו"ד קורונל לפנייה, ופירט את הטעמים לאופן שבו נוהלה הגנת המבקשת בבית משפט השלום הנכבד (להלן: מכתבו של עו"ד קורונל ).

6.

בתאריך 28.02.2013 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד בערעורה של המבקשת, ובו נחלקו דעותיהם של שלושת שופטי המותב הנכבד:

כב' השופטת בר-זיו סברה כי מכתבו של עו"ד קורונל מאשר את גרסת המבקשת, לפיה אכן עמדו לרשותה ראיות רבות, אשר לא הוצגו בפני בית משפט השלום הנכבד, וכי אם ראיות נוספות אלה היו מוגשות יתכן והתוצאה בהכרעת הדין היתה משתנה. כב' השופטת בר-זיו ציינה עוד כי: "אני סבורה כי הצגת הראיות הנוספות היתה עשויה לאפשר לבית משפט קמא לראות את התמונה בשלמותה ולא מנקודת המבט של המשיבה ועדיה בלבד. השגת הצדק מחייבת במקרה שכזה לתקן את הכשל או המשגה". לפיכך, קבעה כב' השופטת בר-זיו כי לדעתה דין הערעור להתקבל במובן זה שההליך יוחזר לבית משפט השלום לצורך גביית הראיות הנוספות.

כב' השופט גריל ציין כי לטעמו יש לדחות את טענת הכשל בייצוג אותה העלתה המבקשת. לדעתו של כב' השופט גריל , "הכרעת הדין אליה הגיע בית משפט קמא התבססה לא רק על עדים או ראיות מטעם המערערת [המבקשת – ח"מ ], שלא הובאו או לא הוגשו לעיונו של בית משפט קמא, ואשר זקף זאת לחובתה של המערערת, אלא הכרעת הדין התבססה גם על קבלת גירסת עדי הקובלת-המשיבה כגירסה אמינה ומהימנה, העומדת במבחני ההגיון והסבירות" (ההדגשה במקור – ח"מ ). בהתאם, סבר כב' השופט גריל כי מכלול הראיות איננו מותיר ספק סביר באשמתה של המבקשת, וכי אין מקום להשיב את ההליך לבית משפט השלום הנכבד לצורך גביית הראיות הנוספות.

כב' השופט זרנקין הצטרף לדעתו של כב' השופט גריל , והסביר כדלקמן:

"אף כי נכונה הטענה שהייצוג המשפטי לו זכתה המערערת [המבקשת – ח"מ ] בבית המשפט קמא לא היה מן המשובחים, ואף זו בלשון המעטה, עדיין על פי התרשמותי אין לומר כי תוצאת פסק הדין קמא נעוצה באותו ייצוג, ולא ניתן לומר כי אלמלא הייצוג הכושל תוצאת ההליך היתה משתנה. מסכים אני עם ניתוחו של סגן הנשיא כבוד השופט גריל כי מפסק דינו של בית משפט קמא עולה שגרסת המשיבים הייתה אמינה ומהימנה עליו יותר מגרסת המערערת, וכי היא אף עמדה במבחני ההיגיון והסבירות. גרסת המשיבים קיבלה אף חיזוק מעדים נייטראלים אשר אין להם עניין בתוצאות הדיון והם העידו, לפי תומם, את אשר ראו ושמעו. משאלו הם פני הדברים, אינני רואה טעם של ממש להחזיר את הדיון לבית משפט קמא, כהצעתה של כבוד השופטת בר-זיו, ויש לדחות את הערעור אשר אדניו מושתתים על ממצאים עובדתיים גרידא ועל התרשמות מעדים".

לפיכך, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע, ברוב דעות, כי יש לדחות את ערעורה של המבקשת.

מכאן הבקשה שבפני.

טענות הצדדים

7.

בבקשתה חוזרת באת-כח המבקשת על טענתה לפיה היו בידי עו"ד קורונל, אשר ייצג את המבקשת בבית משפט השלום הנכבד, ראיות נוספות שהיה בכוחן לשנות את הכרעת דינה של המבקשת, אך אלה לא הוגשו, מחמת כשל בייצוג. באת-כח המבקשת אף ציינה כי בשל ייצוג בלתי הולם זה, נגרם לה, לדבריה, עיוות דין המצדיק את התערבותו של בית משפט זה, כך שיורה על השבת התיק לבית משפט השלום הנכבד, לצורך גביית הראיות הנוספות.

8.

המשיבה, אשר תגובתה התבקשה והוגשה בתאריך 07.05.2013, טוענת מצידה כי הבקשה איננה מגלה כל עילה לדיון בהליך "בגלגול שלישי". לשיטתה, טענת הכשל בייצוג אותה טוענת המבקשת איננה מעוררת כל שאלה משפטית, אלא נוגעת רק לעניינה האישי של המבקשת עצמה.

לגופם של דברים, המשיבה גורסת כי ממכתבו של עו"ד קורונל עולה כי כלל לא מדובר בכשל בייצוג, משום שעו"ד קורונל מסר "הסברים מניחים את הדעת", כדבריה, בדבר אי-הגשתן של הראיות הנוספות. כמו כן, סומכת המשיבה את ידיה על דעת הרוב בבית המשפט המחוזי הנכבד, שם נקבע כי לא ניתן לקבוע שאם היו הראיות הנוספות מוגשות – אפשר שהכרעת הדין היתה משתנה.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובחומר שצורף לה, וכן בתגובת המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה

להידחות . להלן יפורטו בקצרה הנימוקים למסקנתי זו.

10.

הלכה ידועה היא כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" תנתן רק במקרים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית, החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ); רע"פ 4515/07 אבו שנב נ' מדינת ישראל (17.10.2007) (להלן: עניין אבו שנב )).

בגדרי הבקשה שבפני, אין למעשה מחלוקת בין הצדדים כי הבקשה איננה מעלה כל שאלה המצדיקה מתן רשות ערעור על פי הלכת חניון חיפה ו עניין אבו שנב הנ"ל. המחלוקת היחידה בין הצדדים שבפני, כמו גם בין שופטי בית המשפט המחוזי הנכבד, נוגעת אך ורק לאופן יישום

הדין הנוהג ביחס לטענת כשל בייצוג על נסיבות עניינה של המבקשת – ובכגון דא לא נוהג בית משפט זה ליתן רשות ערעור (ראו: רע"פ 6136/11 צייאדה נ' מדינת ישראל (02.04.2013)). די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה שבפני.

11.

למעלה מן הצורך אציין כי גם לגופם של דברים אינני משוכנע כי אכן מדובר בכשל בייצוג, ואפילו אם כן – עדיין אין הצדקה לקבלת הבקשה. אסביר את קביעותי אלה להלן.

12.

טענת המבקשת בדבר כשל בייצוג בפני הערכאה המבררת נעוצה, כאמור, בכך שבא-כוחה דאז, עו"ד קורונל, נמנע להגיש לבית משפט השלום הנכבד את הראיות הנוספות, אשר הגשתן היתה תומכת, לכאורה, בגירסת המבקשת. יחד עם זאת, ממכתבו של עו"ד קורונל עולה כי רובן הגדול של הראיות הנוספות הנ"ל אכן היו ברשותו, אך הוא נמנע מלהגישן לבית המשפט מתוך שיקולים טקטיים, דהיינו משום שסבר כי התועלת שתצמח למבקשת מהמנעות מהגשתן גדולה מהתועלת שבהגשתן.

כך, לדוגמה, נמנע עו"ד קורונל מלהציג תמונה של המבקשת, אשר צולמה לכאורה ביום האירוע, ובו נראות חבלות על פניה, וכן תיעוד של בדיקה רפואית שנערכה למבקשת מספר שעות לאחר האירוע. עו"ד קורונל הסביר כי עשה כן מאחר "שהרופא לא מציין בשום רמז סימני חבלה על פניה [של המבקשת]. לפי גרסתה של הנאשמת [המבקשת – ח"מ ] היו אמורים להימצא על פניה חבלות ניכרות (לאור אותם צילומים), שקשה להאמין שרופא לא היה מבחין בהם".

לא מצאתי כי הסבריו של עו"ד קורונל, כפי שאלה מפורטים במכתבו, הינם בלתי סבירים בעליל, או מצביעים על פגם היורד לשורש הייצוג המשפטי לו זכתה המבקשת, באופן העולה כדי כשל בייצוג, כמשמעותו בפסיקה. יפים לענייננו הדברים שנקבעו בהקשר זה ב-ע"פ 678/07 פלוני נ' מדינת ישראל (03.07.2007), מפי כב' השופט א' א' לוי :

"תורת המשפט גוונים רבים לה, ועל כן מה שנראה בעיניו של פרקליט אחד כמחדל או כניהול כושל של ההגנה, אינם בהכרח כאלה, הואיל ואפשר גם אפשר שלאי-חקירה של עד פלוני או אי זימונו של עד פלמוני קדמה מחשבה שהובילה למסקנה כי דווקא דרך זו תשרת טוב יותר את עניינו של הלקוח. וכאן המקום להדגיש את הפן הנוסף של הסוגיה בה נדרשה הכרעתנו, לאמור, מערכת משפט לא תוכל להתקיים אם דיונים בעניין כלשהו יתמשכו עד אין קץ, ועל כן, גם מקום שסנגור חדש שבחר לו הנאשם סבור כי קודמו שגה בקו-ההגנה בו נקט, או שלא מיצה עד תום את אפיקי ההגנה שעמדו לרשותו, לא יהא בכך די כדי לבטל את ההליכים שננקטו עד אז".

כן יפים הדברים שנאמרו מפי חברתי, השופטת ד' ברק-ארז , ב-ע"פ 10153/07

קייסי נ' מדינת ישראל (30.07.2012) (להלן: עניין קייסי ):

"ניהול הגנתו של נאשם בפלילים אינו מדע מדויק, ואין לקבל את ההנחה כי לכל דילמה מקצועית תשובה אובייקטיבית אחת נכונה. אף אם ישנה כזו במקרים מסוימים, אזי חשיפתה באופן רטרואקטיבי – בבחינת חוכמה שלאחר מעשה – אינה מלמדת בהכרח על קיומו של כשל בייצוג, העולה כדי עיוות דין המצדיק את זיכוי הנאשם או את החזרת התיק לדיון נוסף בפני הערכאה הדיונית".

הנה כי כן, נראה כי החלטותיו של עו"ד קורונל ביחס לאופן ניהול הגנתה המשפטית של המבקשת היו אפשריות (אף אם בדיעבד יתכן שהיו שגויות, או לא מיטביות), ומכל מקום אין מדובר בסיטואציה של כשל בייצוג, כמשמעו בפסיקה – ולמעשה גם מטעם זה ניתן לדחות את הבקשה . ארחיב עתה מעט קביעתי זו.

13.

ההלכה הדגישה לא אחת כי על מנת שטענת כשל בייצוג תתקבל, על הטוען לה לעמוד במבחן סיבתי-תוצאתי , ולהוכיח כי קיימת אפשרות סבירה לכך שאלמלא אותו כשל – היתה תוצאת ההליך משתנה. כך סוכמו הדברים ב עניין קייסי :

"הלכה פסוקה היא כי על הטוען טענת כשל בייצוג בהליך ערעור פלילי להוכיח קיומו של עיוות דין ואין די בהעלאת טענות בעלמא. המבחן לקיומו של עיוות דין בהקשר זה נקבע כמבחן סיבתי-תוצאתי לפיו יש להראות כי אלמלא הייצוג הכושל אפשר שתוצאת ההליך היתה משתנה (ראו: ע"פ 1057/96 אמסלו נ' מדינת ישראל , פ"ד נב (5) 160, 166-165 (1998); ע"פ 677/06

פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 15 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל

(22.3.2007)). זהו מבחן אובייקטיבי במסגרתו נבחן 'האם קיים חשש סביר כי הפגיעה בזכויות הנאשם השפיעה על שיקול הדעת השיפוטי כך שגדלה הסבירות להרשעת שווא' ( ע"פ 446/01 רודמן נ' מדינת ישראל , פ"ד נו (5) 25, 46 (2000)). אין די בסברה של עורך דין פלוני, המייצג נאשם בערעור, כי עורך דין אלמוני, שניהל את ההליך בבית המשפט דלמטה, חדל מחדל, שגה, או לא מיצה עד תום טענות הגנה למיניהן ( שם , בעמ' 45)... על בית המשפט לשאול עצמו האם השגת צדק ומניעת עיוות דין מחייבים את תיקון המשגה או הכשל שנוצר כתוצאה מהתנהלות בא כוח הנאשם בערכאה הדיונית (ראו ע"פ 747/86 אייזמן נ' מדינת ישראל , מב (3) 447, 457 (1988))".

בכל האמור במבחן הסיבתי-תוצאתי הנ"ל בנסיבות ענייננו, מקובלת עלי איפוא מסקנתו של כב' השופט גריל , לפיה הכרעת דינו של בית משפט השלום הנכבד לא התמקדה בדחיית גרסתה של המבקשת, אלא התבססה בראש ובראשונה על מתן אמון בגרסת המשיבה והעדים שהעידו מטעמה. מכאן, שאף אני סבור, בדומה לכב' השופט גריל , שלא ניתן לקבוע פה במידת ההוכחה הנדרשת שקיימת אפשרות סבירה לכך שהכרעת הדין היתה משתנה אם היו מוגשות לבית משפט השלום הנכבד כל הראיות הנוספות. על כן המבקשת לא עמדה בנטל הוכחת התקיימותו של המבחן הסיבתי-תוצאתי.

14.

בשים לב לכל המקובץ הגעתי לכלל מסקנה כי הן מבחינת ההלכה ביחס למקרים שבהם תנתן רשות ערעור, והן לגוף הדברים – אין מקום להיענות לבקשה שבפני.

15.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – בקשת רשות הערעור נדחית . פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד יעמוד בעינו. בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.