ע"פ 677/09 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

נגד המערער הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בנצרת (פ"ח 512/07), לפיו יוחס לו ביצועם של מעשים מגונים באחיינו, קטין שהיה בשעת המעשים בן שלוש עשרה, בשעה שהיה מתארח בבית משפחת המתלונן יחד עם אשתו ובתם. במהלך הדיון הגיעו הצדדים להסדר טיעון במסגרתו הודה המערער בעבירה של מעשה מגונה בנסיבות אינוס, לפי סעיפים 348(ב), 345(ב)(1) ו-(3) ו-345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז(1977).

בעקבות זאת גזר בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא י' כהן והשופטים ח' גלפז ו-א' הלמן) על המערער עונש של שלוש שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. כן קבע בית המשפט בפסק דינו, כי המערער ישלם לקורבנו פיצוי בסך של 25,000 ש"ח.

על גזר דינו של בית המשפט המחוזי ערער המערער בפנינו, בטענו כי שגה בית המשפט משהשית עליו עונש מאסר ממושך לריצוי בפועל, בדחותו את המלצת שירות המבחן. לטענתו, בית המשפט לא נתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות, ובהן גילו הצעיר והיותו אב לשלושה ילדים קטנים, פועלו בקהילה, כמו גם להודאתו ולטיפול אותו הוא עובר במרכז לטיפול בעברייני מין.

לעומתו, מצביעה המשיבה על הנזק הקשה שנגרם לקורבן כתוצאה ממעשי המערער, תוך ניצול היותו נער רך בשנים וביצוע המעשים בביתו ובחדרו של המתלונן. המשיבה מפנה לתסקיר הקורבן המפרט את הנזק הקשה שגרמו המעשים למתלונן, ואף מציינת כי כיום מצבו התדרדר כדי הימצאותו באשפוז פסיכיאטרי.

לאחר עיון בהודעת הערעור על נספחיה ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בפנינו, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.

חומרתן היתרה של עבירות המין, בפרט כאשר מדובר בעבירות שבוצעו כנגד קטינים בתוך המשפחה, הודגשה שוב ושוב בפסיקתו של בית משפט זה, כמו גם חובתו של בית המשפט להשיב על עבירות אלו בענישה משמעותית, כגמול על מעשיו של העבריין וכביטוי לסלידתה של החברה ממעשים אלו (ראו, למשל, ע"פ 7461/05 דדוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.4.2006); ע"פ 10632/06 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 8.5.2007).

המערער, באופן שיטתי, ניצל את האמון שרחש לו אחיינו הצעיר, כדי לבצע בו עבירות מין בביתו שלו. כפי שמלמד התסקיר שנערך לו, מעשי המערער הביאו לפגיעה קשה בחייו ובעולמו הנפשי, תוך נידויו מהחברה החרדית בה חי באותה עת. מנגד, הגם ששירות המבחן עומד על השתתפותו של המערער בהליך הטיפולי, הרי עוד הוא מציין כי הוא ממעט לשתף פעולה ולחשוף מעולמו הפנימי.

בנסיבות אלו הגענו למסקנה כי העונש שהוטל על המערער מבטא כראוי את חומרת המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, לאחר שתוקן במסגרת הסדר הטיעון. יש לזכור כי ככלל ההליך הטיפולי אינו מהווה חלופה להטלת העונש הראוי, ומדובר בראש ובראשונה על הליך המכוון להיטיב עם העבריין ולהשיבו לדרך הישר, מתוך שמירה על האינטרס הציבורי של מניעתן של עבירות חוזרות. אמנם יהיו מקרים חריגים בהם יינתן משקל מכריע להשלמתו של הליך הטיפול ושל האינטרס האמור על פני הצורך בהטלתה של ענישה ראויה, אולם לא כך הוא בנסיבות המקרה שבפנינו. זאת, בפרט לאור חומרת הפגיעה בקורבן, הימנעותו של המערער משיתוף פעולה מלא עם ההליך הטיפולי והעובדה כי עתיד הוא לחזור ולקחת חלק בתוכנית טיפולית בינות לכותלי הכלא.

אנו דוחים אפוא את הערעור.