בבית המשפט העליון
ע"פ 7196/05
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המערער:
אריה סילברמן
נ
ג
ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בב"ש 92401/05 מיום 25.7.05, שניתנה על-ידי כבוד השופטת ד' קרת-מאיר
בשם המערער: עו"ד יורם חכם
בשם המשיבה: עו"ד נאוה שילר
פסק-דין
לפני ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ד' קרת-מאיר) בב"ש 92401/05 מיום 25.7.05, לפיה נדחתה בקשת המערער לעיכוב ביצוע גזר-הדין שהושת עליו על-ידי בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת.פ. 6721/00).
העובדות העומדות ברקע הדיון שבפנינו הן כדלקמן:
ביום 3.12.00 הורשע המערער - על-פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון שהושג בינו לבין המשיבה - בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בעבירות של שוחד, מרמה והפרת אמונים ושיבוש הליכי משפט.
ביום 31.12.00 הגיש המערער לבית-משפט השלום בקשה בה הודיע על רצונו לחזור בו מהסדר הטיעון ולבטל את הודאתו.
ביום 21.1.01 דחה בית-משפט השלום את בקשתו של המערער לחזור בו מהסדר הטיעון.
ביום 30.4.01 גזר בית-משפט השלום את דינו של המערער והטיל עליו 24 חודשי מאסר כשמתוכם 14 חודשי מאסר בפועל.
ביום 24.5.01 הגיש המערער ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 70720/01) על הכרעת הדין של בית-משפט השלום, שלא להתיר לו לחזור בו מהודאתו ולחילופין ערער על חומרת העונש. בד בבד, הגיש המערער בקשה דחופה לעיכוב ביצוע גזר-הדין של בית-משפט השלום עד לשמיעת הערעור.
ביום 3.6.01 נעתר בית-המשפט המחוזי לבקשה זו ודחה את ריצוי מאסרו של המערער עד למתן פסק-דין בערעור שהוגש.
ביום 13.9.01 קיבל בית-המשפט המחוזי את הערעור, ביטל הן את הכרעת הדין והן את גזר-הדין של בית-משפט השלום והורה להחזיר את התיק לבית-משפט השלום לשם שמיעה מחדש.
ביום 22.11.01 נפתח מחדש משפטו של המערער בבית-משפט השלום. ביום 17.5.05 זיכה בית-משפט השלום את המערער מעבירת השוחד והרשיעו בעבירה של מרמה והפרת אמונים ושיבוש הליכי חקירה.
ביום 5.7.05 גזר בית-משפט השלום את דינו של המערער והטיל עליו 18 חודשי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי וקנס בגובה של 50,000 ש"ח. בהמשך לכך, דחה בית-משפט השלום את בקשת המערער לעכב את ביצוע גזר-דינו עד לשמיעת הערעור, שבכוונתו להגיש לבית-המשפט המחוזי.
ביום 12.7.05 הגיש המערער לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר-הדין של בית-משפט השלום. בד בבד, הגיש המערער בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין, וזאת עד למתן פסק-הדין בערעור.
ביום 13.7.05 קבע בית-המשפט המחוזי, כי ביצוע גזר-הדין יעוכב עד לשמיעת הדיון בבקשה. בדיון שנערך ביום 25.7.05, דחה בית-המשפט המחוזי את הבקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין.
מכאן הערעור שבפני.
בא-כוח המערער טוען, כי יש לעכב את עונשו של המערער וזאת משום, שבמידה ולא יעוכב ביצוע גזר-הדין עד לשמיעת הערעור, הרי שלמעשה נחרץ כבר כעת גורלו של הערעור ויסוכלו מראש תוצאותיו. בנוסף, טוען בא-כוח העורר, כי ניסיון החיים והפרקטיקה מלמדים, כי לעיתים מדובר בשנים עד שערעורים מסתיימים בבית-המשפט ולפיכך, יתכן מצב בו אם המערער יחל בריצוי עונשו, עד שיסתיים הדיון בערעורו, הוא כבר יסיים לרצות את עונשו. לעניין חומרת העבירה, טוען בא-כוח המערער, כי העבירות בהן הורשע המערער הינן מסוג עוון ואינן מקימות חזקת מסוכנות ואין נשקפת כל סכנה מכיוונו לשלום הציבור. כמו-כן, יש בידי המערער להראות, כי ערעורו מושתת על נימוקים מוצדקים, אשר יש בהם כדי להשפיע על תוצאות הערעור ולפיכך ראוי לעת עתה להימנע מהתחלת ריצוי העונש, עד שיתבהר מצב העניינים. בנוסף, טוען בא-כוח המערער, כי העונש שהושת על המערער חורג ממדיניות הענישה המקובלת במקרים מסוג זה, ולפיכך כאשר מידת הענישה המקובלת במקרים דומים לא עולה על משך הזמן הצפוי לבירור הערעור, יש לעכב את ביצוע המאסר.
מנגד, באת-כוח המשיבה מתנגדת לבקשה. בתגובתה היא טוענת, כי המקרה מתגלגל בין הערכאות השונות כבר כשש שנים ויש להביא לסיומו. בנוסף, טוענת באת-כוח המשיבה, כי אין כל שיקולים מיוחדים המצדיקים את עיכוב ביצועו של גזר-הדין. בנוסף, טוענת היא, כי אמון הציבור מחייב שליחתו של המערער למאסר, משום שביצוע עונשו נדחה ונדחה ובכך יש פגיעה במראית פני הצדק.
השאלה האם לעכב ביצוע גזר דין אם לאו, דורשת איזון ראוי בין מספר אינטרסים שונים. מצד אחד, ראוי לתת משקל לשיקול של אינטרס הציבור אשר בא לידי ביטוי באכיפה מהירה של עונש המאסר מיד עם מתן גזר-הדין. מצד שני, יש להביא בחשבון שיקולים רבים אחרים אשר תפקידם להבטיח, כי שקלול האינטרס הציבורי האמור, לא יביא לפגיעה בנאשם או בזכויותיו במידה יתרה. לפיכך, בבואנו לאזן בין השניים, נתחשב בין היתר בשיקולים כגון חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, אורך תקופת המאסר שנגזר על הנאשם, סיכויי ערעורו, קיומו או היעדרו של עבר פלילי לנאשם, אופן התנהגותו במהלך המשפט, ומגוון נסיבותיו האישיות הייחודיות לו ועשויות להיות רלוואנטיות בבחינת עניינו (לעניין זה, ראו בע"פ 7389/01 דוד וייס נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(5), 183)
בנסיבות המקרה שבפני, מדובר בעבירת מרמה והפרת אמונים, ושיבוש הליכי חקירה, אשר ביצע המערער בזמן שירותו במשטרת ישראל, בה שימש בתפקידים שונים למעלה מעשרים שנים.
לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובהחלטתו של בית-המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טענות באי-כוח הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור להתקבל.
הכלל הוא, כי יש להתחיל בריצוי העונש מיד לאחר מתן גזר-הדין, אלא אם כנגד הכלל עומדים שיקולים המצדיקים חריגה ממנו. הכלל הרחב בדבר ביצוע מיידי של עונש המאסר, נשען על האינטרס הציבורי באכיפה אפקטיבית של החוק (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , תק-על 2000(2), 1640). דחיית מועד ריצוי העונש היא אמנם היוצאת מן הכלל, ויש בה כשלעצמה כדי לגרוע מן האפקטיביות שבאכיפת נורמת ההתנהגות, שהמשפט הפלילי בא להגן עליה למען האינטרס הציבורי, אולם יש מקרים בהם ראוי לעשות כן. לעניין זה, כפי שצוין במקרים אחרים, יש ליתן גם משקל נכבד ביותר לאינטרס הציבורי (ראו ע"פ 5739/03 אזולאי נ' מדינת ישראל תק-על 2003(2), 2829).
בענייננו, למערער אין עבר פלילי. ההליכים המשפטיים בעניינו מתנהלים כבר מספר שנים והמערער התייצב לכל הדיונים אשר התקיימו בעניינו מאז הוגש כנגדו כתב האישום לפני כשש שנים. עוד יצוין, כי מאז לא ביצע המערער שום עבירה פלילית.
אשר-על-כן, ובהתחשב בנסיבות המקרה, אופי העבירה והערעור, כמו גם אורך תקופת המאסר שהושתה על המערער, יש מקום לעכב את ביצוע גזר-הדין.
לאור האמור לעיל, החלטתי לקבל את הערעור ולעכב את ביצוע עונש המאסר נשוא הערעור אשר הוטל על המבקש עד למתן פסק דין בערעור.
ניתן היום, ה' באב תשס"ה (10.8.05).
ש
ו פ ט