ע"פ 5873/07 יוסף ח'אלד נ. מדינת ישראל

מונחת בפניי בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט: ב' ארבל ) בת.פ. 1153/04 מיום 20.5.07, עד למתן פסק דין בערעור.

המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בנצרת בעבירה של חטיפה, לפי סעיף 369 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין וכן בעבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186 (א) לחוק העונשין.

בית-המשפט המחוזי בנצרת גזר על המבקש עונש של מאסר בפועל למשך 14 חודשים; עונש של מאסר על תנאי של שנה, לבל יעבור במשך תקופה של 36 חודשים כל עבירת אלימות מסוג פשע; עונש מאסר על תנאי של 5 חודשים, לבל יעבור למשך תקופה של 24 חודשים כל עבירת איומים או עבירה של החזקת סכין שלא כדין וכן פיצוי המתלונן בסכום של 5,000 ש"ח.

על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי הגיש המבקש ערעור לבית-משפט זה ובמסגרתו הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין עד למתן פסק-דין בערעור-היא הבקשה שבפניי.

עיקר טענת בא-כוח המבקש היא, כי המבקש עומד בתנאים שנקבעו לעיכוב ביצוע גזר הדין על פי הלכת שוורץ. בכתב האישום ובגזר הדין לא דובר על אירוע אלימות שהסתיים בפגיעת גוף או נפש קשה. המבקש זוכה מעבירה של גרימת חבלה של ממש; עסקינן במאסר בפועל למשך תקופה של 14 חודשים ואי עיכוב ביצוע העונש עלול לפגוע בזכותו של המבקש לממש באופן אפקטיבי את זכות הערעור. מה גם, שקיים סיכוי לא מבוטל שהחל ממועד ריצוי עונש המאסר ועד לשמיעת ערעורו תחלוף תקופה ניכרת; המבקש הוא בעל סיכויים טובים לזכות בערעור; המבקש ללא עבר פלילי, לפחות משנת 1995. המבקש למן הגשת כתב האישום לא ניסה להימלט מאימת הדין וניכר כי התייצב לכל הדיונים בעניינו. מה גם, שהמבקש משוחרר כיום בתנאים נכבדים ולא יעלה על הדעת כי לא יתייצב לדיון בערעור ועד להכרעה בו; נסיבותיו האישיות מצדיקות עיכוב ביצוע גזר דינו. עסקינן באדם כבן 40, נשוי ואב לארבעה ילדים קטינים, והינו מפרנס יחיד של משפחתו. המבקש מנהל אורח חיים נורמטיבי ולטובתו העידו עדי אופי; הערעור הוא כנגד הכרעת הדין וגזר הדין. עוד הוסיף בא-כוח המבקש, כי למן האירוע העומד ביסוד פסק הדין חלפו ארבע שנים ומאז הגשת כתב האישום נגד המבקש חלפו שלוש שנים. כמו-כן, המבקש עמד בכל תנאי השחרור שהוטלו עליו.

מנגד, מבקש בא-כוח המשיבה לדחות את הבקשה. לטענתו, למבקש עבר פלילי של תקיפה הגורמת חבלה משנת 1985 וחרף כך שזו אינה בתוקף, הרי שהיא רלוונטית לסוגייה דנן. הנטייה היא שלא לעכב ביצוע עונש מאסר במקרים בהם העונש שהושת על המבקש הינו דוגמת העונש שהוטל על המבקש. עוד הוסיף, כי סיכויי הצלחת הערעור הם קלושים.

לאחר שעיינתי בבקשה לעיכוב ביצוע, בהודעת הערעור, בפסק דינו של בית-המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להתקבל.

הלכה היא, כי אין בעצם הגשת ערעור כדי להצדיק עיכוב ביצוע גזר-הדין. עונש מאסר יש לבצע באופן מיידי לאחר מתן גזר הדין. כלל זה נשען על האינטרס הציבורי באכיפה אפקטיבית של החוק ושמירת אמון הציבור במערכת אכיפת החוק. עיכוב ביצוע עונש מאסר יינתן רק במקרים חריגים, שיתקיימו בהם נסיבות מיוחדות, אשר משקלן עולה על משקלו של האינטרס הציבורי המתבטא באכיפה מיידית של הענישה (ראו ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל , נד (3) 769). בבוא בית המשפט לאזן בין האינטרס הציבורי ובין זכויותיו של הנאשם, עליו לשוות לנגד עיניו שיקולים כגון חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שנגזרה על הנאשם; סיכויי ערעורו; קיומו או העדרו של עבר פלילי לנאשם; אופן התנהגותו במהלך המשפט; ומגוון נסיבותיו האישיות הייחודיות לו ועשויות להיות רלוונטיות בבחינת עניינו (ראו לעניין זה, ע"פ 7389/01 דוד וייס נ' מדינת ישראל , פ"ד נו (5) 183). שוכנעתי, כי המקרה שבפניי נמנה עם אותם מקרים העשויים להצדיק סטייה מן הכלל האמור. זאת, מבלי לקבוע מסמרות בדבר סיכויי הצלחת הערעור ומבלי להמעיט בחומרת המעשים שביצע.

כנגד משקלו של האינטרס הציבורי, יש להבטיח כי שקלולו האמור, לא יביא לפגיעה בנאשם או בזכויותיו במידה יתרה. דחיית מועד ריצוי העונש היא אומנם היוצאת מן הכלל, אולם יש מקרים בהם ראוי לעשות כן (ראו ע"פ 7196/05 סילברמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בענייננו, המבקש הורשע בעבירות אלימות. מאז שנת 1995, הוא לא ביצע עבירות של אלימות עד אשר הורשע בתיק מושא הערעור, ביום 15.4.07. מאז עבר המבקש את העבירה, לפני כארבע שנים, לא ביצע כל מעשי אלימות והשקט נשמר בינו לבין המתלונן. המבקש הקפיד למלא את תנאי שחרורו והתייצב לדיונים אשר התקיימו בעניינו מאז הוגש כנגדו כתב האישום לפני כשלוש שנים. עוד יצוין, כי בין המבקש למתלונן נערכה סולחה, כעולה מגזר הדין. אשר על כן, ובהתחשב בנסיבות המקרה, אופי העבירה והערעור, כמו גם אורך תקופת המאסר שהושתה על המבקש, והעובדה שהערעור מכוון כנגד הכרעת הדין וגזר הדין יחדיו, יש מקום לטעמי לעכב את ביצוע גזר הדין.

סוף דבר: הנני מעכב בזה את ביצוע עונש המאסר אשר הוטל על המבקש וזאת עד להכרעה בערעור.

כל תנאי השחרור שהוטלו על המבקש בזמנו על-ידי בית-המשפט המחוזי יישארו על כנן.