ע"פ 7396/07פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' גרוניס :

1.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטים ר' יפה-כץ, ו' מרוז וא' ואגו) הרשיע את המערער בביצוע העבירות הבאות: אינוס, תקיפת בת זוג (מספר עבירות), איומים (בשתי הזדמנויות) והדחה בחקירה. בעקבות הרשעתו נגזר על המערער עונש מאסר בפועל של 5 שנים ועונש מאסר על תנאי של 12 חודשים לתקופה של 3 שנים שלא יעבור עבירה מסוג פשע. הערעור שלפנינו מופנה נגד הכרעת הדין ולחלופין נגד חומרת העונש שנגזר על המערער.

1.

ביום 25.10.04 הוגש נגד המערער כתב אישום האוחז שני אישומים. על-פי הנטען בכתב האישום, המערער היה נשוי למתלוננת זה כ-15 שנים והשניים עלו לארץ מרוסיה בשנת 1999. על-פי המתואר, במהלך שנות נישואיהם חשד המערער כי המתלוננת בוגדת בו ואף תקף אותה פעמים רבות ברוסיה ובישראל. כן נטען, כי מאז עלו השניים לארץ תקף המערער את המתלוננת מספר פעמים בדחיפות וסטירות. על פי המסופר באישום הראשון, התווכחו המערער והמתלוננת בביתם ביום 14.10.04. במהלך הויכוח אמרה המתלוננת למערער, כי היא רוצה להתגרש ממנו ובתגובה אמר המערער כי היא בוגדת בו. לפי המתואר, פנה המערער לאחר הויכוח לחדר השינה, אך שב לסלון הבית ודרש מהמתלוננת לבוא איתו לחדר השינה. כאשר סירבה המתלוננת, אחז המערער בידה בחוזקה, גרר אותה אל חדר השינה ואמר לה כי ברצונו לקיים עימה יחסי מין. המתלוננת סירבה, אך המערער הוריד את תחתוניה ואת תחתוניו והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה בניגוד לרצונה. נטען, כי המערער קילל את המתלוננת ואיים עליה כי אם תערב מישהו בעניין יהרוג אותה. עוד מסופר בכתב האישום, כי המתלוננת לא התנגדה פיסית למעשים וכי כתוצאה מאחיזת המערער בידה נגרמו לה שטפי דם. באישום השני נטען, כי ביום 19.10.04 התווכח המערער עם המתלוננת בביתם, הטיח בה שהיא בוגדת בו, קילל אותה, תפס אותה בחוזקה בידה ואיים עליה שיהרוג אותה. המתלוננת אמרה למערער כי תתלונן נגדו במשטרה, ובתגובה שחרר הוא את ידה ואיים עליה כי יהרוג אותה אם תתלונן עליו.

2.

ביום 29.4.07 ניתנה הכרעת הדין בעניינו של המערער, במסגרתה הורשע הוא בעבירות המפורטות בכתב האישום. הכרעת הדין, אל פרטיה אדרש בהמשך, התבססה בעיקרה על האמון שנתן בית המשפט בגרסתה של המתלוננת לאירועים נשוא כתב האישום. גזר דינו של המערער ניתן ביום 15.7.07. בערעור שלפנינו משיג המערער כאמור על הרשעתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ולחלופין על גזר הדין.

3.

בערעור על הכרעת הדין מעלה המערער שתי טענות עיקריות. הטענה הראשונה הינה, כי בהכרעת הדין נפלו טעויות הנוגעות הן לקביעות עובדתיות והן לממצאי מהימנות. בהקשר זה טוען המערער, בין היתר, כי לא ניתן לבסס את ההרשעה על עדותה של המתלוננת. זאת, שכן העדות רצופה בסתירות בנקודות מהותיות ואף התפתחה מגרסה לגרסה. טענתו השנייה של המערער היא, כי בהכרעת הדין נפלו טעויות משפטיות. לעניין זה נטען, כי הרשעת המערער נסמכה על עדות יחידה של המתלוננת, מבלי שהובאו ראיות נוספות לסיוע או לחיזוק. עוד טוען הוא, כי לא הורם נטל ההוכחה לכך שהמתלוננת לא הסכימה למעשה המיני שביצע בה המערער. אשר לגזר הדין, טוען המערער כי העונש שנגזר עליו חמור יתר על המידה. לטענתו, בית המשפט המחוזי לא נתן משקל הולם לנסיבות ביצוע העבירה, שהן על "הצד הקל" של עבירות המין ולנסיבותיו האישיות של המערער. המשיבה, מצידה, סומכת ידיה על הכרעת הדין וגזר הדין.

4.

דין הערעור על הכרעת הדין להידחות. ערעורו של המערער מופנה בעיקרו נגד קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית. כלל יסוד הוא כי ערכאת הערעור תתערב בקביעות מסוג זה אך במקרים חריגים (ראו למשל, ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(2) 918, 924 (2001)). בפרט אמורים הדברים בהתחשב בסוג העבירות בהן הורשע המערער. עבירות מין, ובעיקר כאלה המתרחשות בתא המשפחתי, מאופיינות מעצם טיבן בכך שבמקרים רבים העדות היחידה למעשים הינה עדותה של המתלוננת (למשל, ע"פ 5229/07 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.8.2008)). במקרים אלה, מבוססת הכרעת הדין כמעט באופן מוחלט על התרשמות הערכאה הדיונית ממהימנות העדים שעמדו לפניה. בענייננו, התרשם בית המשפט באופן חד משמעי כי עדותה של המתלוננת הינה מהימנה. לעומת זאת, לא נתן בית המשפט אמון בגרסתו של המערער. כפי שיפורט להלן, לא מצאתי כי ישנה הצדקה להתערב בקביעות אלה.

5.

בית המשפט עמד בהרחבה על כך שגרסתה של המתלוננת לאירועים נשוא כתב האישום הינה מהימנה ועקבית. בהקשר זה, נדרש בית המשפט באופן מפורש לעובדה שהמתלוננת לא פירטה אודות המעשים המיניים שביצע בה המערער בפני השוטר הראשון אשר גבה ממנו עדות. בית המשפט מצא, כי יש לקבל את טענת המתלוננת לפיה חשה אי נוחות לדון במעשים מיניים עם שוטר שהינו גבר. בנוסף צוין, כי טענה זו עולה בקנה אחד עם דברים שמסר השוטר שגבה את העדות, וכן עם העובדה שהמתלוננת נאותה לחשוף את המעשים בפניה של שוטרת. בית המשפט ציין גם שהמתלוננת לא הפריזה בתיאור מעשיו של המערער. נמצא, כי גם בכך יש לחזק את מהימנות גרסתה ולהזים את החשש כי ביסוד התלונה עומד ניסיון לטפול על המערער האשמת שווא. בנוסף, כפי שקבע בית המשפט, ובניגוד לטענת המערער, ככל שנתגלו סתירות מסוימות בעדותה של המתלוננת, הרי מדובר בסתירות הנוגעות לפרטים שוליים יחסית, כגון לבושו של המערער בעת התרחשות האירועים. לעומת זאת, מצא בית המשפט, כי לא ניתן לתת אמון בגרסת המערער לאירועים. בית המשפט ציין כי גרסתו לא הייתה עקבית ונתגלו בה סתירות באשר לאופי היחסים בין בני הזוג, נסיבות התרחשות האירועים וכדומה. בנוסף, מצא בית המשפט כי בגרסאות השונות שמסר המערער אימת הוא למעשה חלק מהפרטים העולים מגרסת המתלוננת. כך למשל צוין, כי מהגרסה שמסר המערער במשטרה עולה כי הלה נהג "לתפוס" את המתלוננת מדי פעם בידה ולצעוק עליה. בטענות שהעלה המערער במסגרת הערעור, אשר חוזרות על טענותיו בערכאה הדיונית, אין כל בסיס להתערב בממצאים של הערכאה הדיונית.

6.

מהאמור לעיל עולה גם, כי אין ממש בטענתו של המערער בדבר ביסוס ההרשעה על עדות יחידה ללא ראיות מסייעות או מחזקות. ראשית יש לציין, כי על מנת לבסס הרשעה על עדות יחידה של קורבן עבירת מין אין צורך בתוספת ראייתית כלשהי אלא נדרשת הנמקה בלבד (סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח משולב], התשל"א-1971; ע"פ 288/88

פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד מב(4) 45 (1988)). אין ספק, כי בית המשפט המחוזי עמד בדרישה זו. מעבר לכך, ציין בית המשפט במפורש כי עדותה של המתלוננת זוכה לחיזוק הן מגרסתו של המערער עצמו והן מעדויות השוטרים שגבו את העדות ונכחו בזירת האירוע נשוא האישום השני. גם ביתר הטענות בדבר טעויות משפטיות שנפלו לטענת המערער בהכרעת הדין לא מצאתי ממש. בית המשפט נדרש בהרחבה לשאלת ההסכמה של המתלוננת למעשה המיני. בית המשפט הכריע, בהתאם להלכה הפסוקה, כי העובדה שהמתלוננת לא התנגדה בצורה פיזית ואקטיבית למעשה שביצע המערער אינה מלמדת כי הדברים נעשו תוך הסכמה (ראו למשל, ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 776-774 (2000)). כמו כן, התייחס בית המשפט לכך שעדות המתלוננת בדבר מעשה האונס נכבשה למשך שבוע ימים וייחס לכך את המשקל הראוי. לאור האמור, יש להותיר את הרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו על כנה.

7.

אף בערעור המופנה נגד גזר הדין איני מוצא ממש. כידוע, ערכאת הערעור תתערב בעונש שגוזרת הערכאה הדיונית רק באותם מקרים בהם טעתה הערכאה דלמטה בעניין שבדין או במקרים בהם העונש שנגזר חורג באופן משמעותי מעונשים שמוטלים במקרים דומים. ענייננו אינו נופל לגדר מקרים אלו. בית המשפט שקל את מלוא השיקולים הצריכים לעניין טרם שגזר את דינו של המערער. כך, התייחס בית המשפט לשיקולים המצדיקים החמרה עם המערער. ביניהם, חומרת העבירות בהן הורשע והצורך בענישה מרתיעה בגינן, העובדה כי המערער נהג באלימות כלפי המתלוננת במשך שנים רבות ומצבה של המתלוננת כפי שעולה מתסקיר קורבן שנערך לה. מבלי להידרש לפרטיו של התסקיר יצוין, כי עולה ממנו שהמתלוננת סובלת מתופעות האופייניות לנשים שהינן קורבנות אלימות מצד בני זוגן. בית המשפט אף נדרש לשיקולים המקלים בעניינו של המערער. על שיקולים אלה ניתן למנות את היעדרו של עבר פלילי ואת התמשכות ההליך בעניינו של המערער, במהלכו שהה הוא במעצר בית. העונש שנגזר על המערער על-ידי בית המשפט המחוזי נמצא במקום נמוך יחסית בקשת הענישה המקובלת בגין עבירות מהסוג בהן הורשע המערער. אף אם לא מדובר בעונש מקל במיוחד ביחס לעונשים שנגזרו במקרים אחרים אותם הביא המערער כדוגמה, בוודאי שלא ניתן לומר כי מדובר בעונש החורג מרף הענישה באופן המצדיק התערבות בו.

8.

אשר על כן, אציע לדחות את הערעור על שני חלקיו.

ש ו פ ט

השופטת ע' ארבל :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט י' דנציגר :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור

בפסק דינו של השופט א' גרוניס.