ע"פ 7463/14 ליאור קורן קאמאלי נ. מדינת ישראל

א.

ערעור לפי סעיף 87 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת ד' שריזלי ) מיום 26.10.14 בע"פ 14898-10-14, שבגדרה נדחתה בקשת המערער לעכב את ביצועו של גזר הדין שניתן בעניינו בבית משפט השלום בתל אביב (השופט ש' בקר ) ביום 21.9.14 בת"פ 35714-10-11, במסגרתו הושתו עליו 27 חודשי מאסר בפועל – בהם 7 חודשי מאסר על תנאי שהופעלו – עונשי מאסר על תנאי, תשלום קנס ופיצוי למתלוננים. עניינה של הפרשה בעברות של איומים, הטרדות ונסיונות תקיפה של המערער כלפי מספר מתלוננים.

רקע והליכים

ב.

כנגד המבקש, יליד 1976, הוגשו שלושה כתבי אישום, אשר הדיון בהם אוחד בסופו של יום לכדי הליך אחד: כתב אישום ראשון ( להלן התיק העיקרי ) מיום 8.9.11,

המייחס למערער, בשני אישומים נפרדים, שתי עבירות איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תקיפה בנסיבות מחמירות וניסיון לתקיפה לפי סעיף 382(ב) בשילוב עם סעיף 25 וגרימת היזק לרכוש לפי סעיף 452 לחוק. על פי האישום הראשון, בתאריך 19.2.11, איים המערער על בת זוגו (להלן המתלוננת ), תוך שהוא מחזיק בבתם בת ה-3 חודשים ואף השליך לעברה קסדה. בהמשך תפס את המתלוננת בשתי ידיו ובקש להוציאה מן הבית. כן נטל המערער שני סכינים ואיים כי ירצח את המתלוננת, ותפס בה פעם נוספת, הצמידה לקיר וסגר את פיה כאשר ניסתה להזעיק עזרה. בהמשך למתואר, בימים לאחר האירוע התקשר המערער למתלוננת עשרות פעמים ואיים עליה כי ירצח אותה אם תתלונן במשטרה. על פי האישום השני, כחצי שנה עובר לאירוע האמור, איים המערער על המתלוננת בעודה בהריון, תוך שאמר לה כי ידקור אותה עם התינוקת בבטנה ויתאבד לאחר מכן; כתב אישום שני (ת"פ 44088-06-12) מיום 24.6.12, המייחס למערער, במסגרת חמשה אישומים שונים, חמש עבירות איומים ושתי עבירות הטרדה באמצעות מתקן בזק לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב – 1982. על פי הנטען, בתקופה הרלבנטית לכתב האישום ניטשה מחלוקת בין המערער והמתלוננת בדבר תשלום דמי מזונות. נטען, כי על רקע האמור איים המערער, בשיחות טלפון ובמסרונים, על המתלוננת, אחותה, אמה ועורך דינה (להלן המתלונן ), שייצג אותה בתביעת המזונות; כתב אישום שלישי (ת"פ 51931-01-13) מיום 19.12.12, במסגרתו הואשם המערער פעם נוספת בעבירת איומים ובעבירת הטרדה באמצעות מתקן בזק. כתב האישום מתאר בפרוטרוט כיצד הטריד המערער את המתלונן בשיחות טלפון חוזרות ונשנות בשעות הלילה ואף איים על חייו וחיי משפחתו במספר הזדמנויות שונות.

ג.

בדיון מיום 28.11.12 כפר המערער במיוחס לו במסגרת כתב האישום הראשון. בידי המערער נטען, כי לא איים על המתלוננת, לא נטל סכינים כדי לאיים עליה ואף לא תקף אותה. לדבריו, המתלוננת היתה בסערת רגשות, ובין השניים התגלעה מחלוקת על רקע דרישתה כי יתפנה מדירתה. ביום 14.11.13, ולאחר שמיעת ראיות – ובהן עדותה של המתלוננת – הרשיע בית משפט השלום בהכרעת דין מנומקת את המערער בעבירות המיוחסות לו בכתב אישום הראשון. בית המשפט תיאר את עדותה של המתלוננת כ"עדות קוהרנטית, עקבית, לא דרמטית או כשזו שנוטה להגזים ... ואשר למעשה חזרה על עובדות כתב האישום" (עמ' 31 לפרוטוקול). עוד נאמר, כי "שורה תחתונה, המתלוננת מסרה גרסה סדורה וכואבת, דבר דבור על אופניו ... ומנגד הוצגה גרסה שקרית, הפכפכה, ואף מקוממת ממש, מצד הנאשם" (עמ' 36 לפרוטוקול). עם הכרעת הדין הורה בית המשפט על עריכת תסקיר לעניין העונש. בתסקיר שירות המבחן מיום 13.7.14, הומלץ לאפשר למערער להמשיך ולהשתלב בתהליך טיפולי שהחל זה מכבר במרכז לטיפול ומניעת אלימות. שירות המבחן ציין, כי הוא ער למצבו המשפטי המורכב של המערער, הכולל מאסר על תנאי תלוי והעומד כנגדו, אולם להערכתו קיימת חשיבות בכך כדי לצמצם את הסיכון להישנות התנהגות דומה מצד המערער בעתיד. שירות המבחן הציע, אם מצבו המשפטי יאפשר זאת, להעמיד את המערער בפיקוחו למשך 18 חודשים יחד עם הטלת שירות לתועלת הציבור בהיקף רחב. בהחלטתו מיום 15.7.14, קבע בית המשפט כי נוכח קיומו של מאסר על תנאי חב הפעלה, ומבלי שיש בתסקיר האמור כדי להתגבר על מכשול זה, יש לקבוע את התיק לטיעונים לעונש. עוד קודם לכן, בדיון מיום 23.4.14, אוחדו שני התיקים הנוספים עם כתב האישום הראשון. המערער הורשע בדיון זה, על פי הודאתו, במיוחס לו במסגרת שני כתבי האישום הנוספים (ת"פ 44088-06-12, ות"פ 51931-01-13).

ד.

בגזר דינו מיום 4.9.14 – המתייחס לשלושת כתבי האישום – השית בית משפט השלום על המבקש את העונשים המנויים מעלה. בית המשפט סקר בהרחבה את מעשי המערער, וקבע כי נהג באלימות פיזית ומילולית בוטה וחמורה כלפי המתלוננים, והילך עליהם אימים למשך תקופות משמעותיות. נאמר, כי בהתנהגות זו פגע המערער בערך מוגן שעניינו זכותו של אדם להיות בטוח בביתו ליד בן זוגו, מבלי לחשוש מנחת זרועו או לשונו. בית המשפט ציין לחומרה, כי אין זו הסתבכותו הראשונה של המערער, שלחובתו ארבע הרשעות קודמות וביניהן שלוש הרשעות בעבירות איומים. אשר לתסקיר שירות המבחן, הבהיר בית המשפט כי אין מקום לשעות להמלצתו, אשר "רחוקה מלעמוד במבחן המציאות, ולא רק בגלל המאסר המותנה חב ההפעלה" (עמ' 50 לפרוטוקול). כן ציין בית המשפט, כי המערער לא נטל אחריות למעשיו, אלא ביקש להטילה לפתחם של המתלוננים. בית המשפט לא מצא נסיבות לקולה בעניינו; נאמר, כי הודאת המערער בשני התיקים הנוספים ניתנה לאחר ניהול הוכחות ארוך בתיק העיקרי (הראשון), ולאחר שנאלצה המתלוננת להעיד בבית המשפט. ביצוע העונש עוכב בהסכמה עד ליום 20.10.14.

ה.

ביום 7.10.14 הגיש המערער ערעור כנגד הכרעת הדין וגזר הדין לבית המשפט המחוזי. בד בבד עם הודעת הערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין. ביום 21.10.14 התקיים דיון בבקשתו; המערער טען כי גזר דינו של בית משפט השלום קטע את תהליך שיקומו, בניגוד להמלצתו של שירות המבחן; ולשיטתו סיכויי הערעור טובים. מטעם המשיבה נאמר, כי סיכויי הערעור קלושים ביותר, וכי לא נפל פגם בהחלטת בית משפט השלום, אשר החליט מנימוקיו לסיים את ההליך ולגזור עונש על המערער כאמור. בקשת המערער נדחתה; נאמר, כי הכרעת הדין שניתנה בעניינו נסמכת על קביעות מהימנות, ועל כן קשה לראות כיצד יש סיכוי לערעור על אלה. אשר לגזר הדין ציין בית המשפט, כי מדובר בגזר דין מנומק, וכי קשה לשער שעונש המאסר יפחת בהרבה. אשר להליך השיקומי נאמר, כי גם לכך ניתנו הסברים בגזר הדין. ההתיצבות נקבעה ליום 17.11.14.

הבקשה והדיון

ו.

בערעורו בבית משפט זה, לפי סעיף 87 לחוק העונשין, המקנה ערעור בזכות בעניין עיכוב ביצוע, חוזר המערער על טענתו, לפיהן סיכויי הערעור טובים. לדבריו, נימוקי הערעור מכרסמים במהימנותה של המתלוננת. אשר להליך השיקום, נטען כי זה הופסק על ידי בית משפט השלום ללא נימוק, שכן ההליך החל כבר בחודש נובמבר 2013 ונמשך חודשים ארוכים, בהסכמת המשיבה ובידעה כי תלוי ועומד כנגדו מאסר על תנאי. לבסוף נטען, כי כיון שהעונש שנגזר על המערער אינו עונש קל גם אם ייתכן שיש סיכוי לערעור, יש לעכב את ביצועו.

ז.

בדיון טען עו"ד תמיר למערער, והטעים כי ההליך הטיפולי נקטע ללא סיבה, ודבר זה עשוי להוות עילה להפחתה משמעותית בעונש, גם אם לא יתקבל הערעור על הכרעת הדין, ובמקרה כזה יתכן שהמערער ייכלא לשווא. הוטעם נושא השיקום, שהיה כנטען בהסכמה, והמערער עמד במצופה.

ח.

עו"ד שגב מטעם המדינה ביקשה לדחות את הערעור, נוכח סיכוייו הקלושים של הערעור העיקרי, כך שלא ירוצה מאסר שווא. אשר להליך הטיפולי, המדינה אמנם הסכימה לקבלת התסקיר, אך לא היה ממילא מצב משפטי שבו יושת שירות לתועלת הציבור, שכן היה מאסר על תנאי חב הפעלה.

הכרעה

ט.

לאחר עיון איני רואה מקום לקבלת הערעור. בסופו של דבר יש להביט אל התמונה הכוללת, והיא עונש מאסר ל-27 חודש (לרבות מאסר על תנאי חב הפעלה). גם בהנחה הנוחה למערער – ואל נשכח כי מלבד הכרעת הדין בתיק הראשון שהוא משיג עליה הודה בשני תיקים אחרים שלפיה יעלו מאמציו יפה ויופחת עונשו בערעור, והמשוכה אינה נמוכה, מבלי שאביע כמובן דעה קונקרטית, הנה קשה להניח כי עונשו יופחת באופן שלא יכלול מאסר של ממש בפועל, לא כל שכן בהתחשב במאסר על תנאי חב ההפעלה. בנסיבות אלה אין מקום לדחיית הקץ ולעיכוב לעת הזאת. כדוגמה לעיכוב ביצוע של עונש בן 24 חודש הביא המערער את ע"פ 8265/12 חרבג'י נ' מדינת ישראל (2012), אך

עניינו של אותו תיק במי שסבל ממוגבלות גם אם לא מפיגור במובן הצר, וזאת גם בגדרי ע"פ 111/99 א' שוורץ נ' מדינת ישראל פ"ד נד(2) 241, 282-277 (2000). דוגמאות אחרות שהובאו היו של מאסרים בני 15 ו-18 חודש, ואילו בענייננו עסקינן לעת הזאת ב-27 חודש, ובסופו של יום כל מקרה לנסיבותיו, וגם אם יתכנו חריגים, הכלל במאסר באורך זה הוא ביצועו ללא עיכובים. איני רואה איפוא מקום לעיכוב נוסף במקרה דנא.

י.

כדי לאפשר למערער כמבוקשו לעבור מיון מוקדם, יתייצב למאסרו ביום 30.12.14 עד השעה 1000 במתחם איילון בימ"ר ניצן, אלא אם כן יורה לו המיון המוקדם על מקום התיצבות אחר. תנאי שחרור קיימים בעינם עד להתיצבות.

יא.

בשולי הדברים אציין, כי הערעור בזכות בנידון דידן לפי סעיף 87 לחוק העונשין הוא "אי" של ערעור בזכות אף בגלגול שלישי, שעה שבהליך הפלילי המהותי ובדיני המעצרים אין עוד ערעור כזה; ראו הערותיי בבש"פ 6251/11 סקאפי נ' מדינת ישראל

(2011) וע"פ 5360/13 עמר נ' מדינת ישראל ( 2013). צר לי כשלעצמי שהדבר טרם תוקן.

יב.

כאמור, איני נעתר לערר, בכפוף לדחיית מועד ההתיצבות עד 30 דנא.