ע"פ 7539/00 לוין לאוניד נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעבירת הריגה, עבירה כהגדרתה בסעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז1977-, ונדון למאסר בפועל למשך חמש שנים ולפסילה מקבל או מהחזיק ברישיון נהיגה למשך 20 שנה.

המבקש הגיש ערעור על הכרעת-הדין ועל גזר-הדין גם יחד, והבקשה שלפניי היא בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין המאסר בפועל שהוטל על המבקש.

המדובר היה בתאונת דרכים שאירעה שעה שהמבקש נהג ברכב, וכתוצאה מאותה תאונה נהרג נוסע אשר ישב במושב אחורי של הרכב. כדבר כתב-האישום, נהג המבקש ברכב בהיותו במצב של שיכרות, ועל-יסוד ממצא זה - לאחר שמיעת ראיות - החליט בית-משפט קמא להרשיע את המבקש.

בבית-משפט קמא הודתה באת-כוחו של המבקש בעובדות המצויינות בכתב-האישום, ולמרות זאת שמע בית-המשפט ראיות בנושא שיכרותו של המבקש. אשר לנסיבות התאונה גופה, והגם שלפני בית-משפט קמא הונחו הודעותיו של המבקש במשטרה ותרשימים שעשה בוחן תנועה ואשר נערכו בסמוך לתאונה, לא נדרש בית-המשפט לא לאלו ולא לאלה. אכן, בית-משפט קמא לא חייב היה להידרש לראיות אלו, ולו משום שהמבקש הודה בעובדות המצויינות בכתב-האישום, ואין זה מדרכו של בית-משפט לעשות מלאכתו של סניגור. בה-בעת נתקשיתי מעט בדבר, הואיל ותרשימי בוחן התנועה והודעות המבקש במשטרה יכולים היו להעלות טענות הגנה למבקש; יכולים היו, אך לא העלו אך בשל הודייתו בעובדות כתב-האישום ובלא שסניגוריתו ביקשה להוסיף עובדות נוספות לאלו האמורות בכתב-האישום.

על אלה, ועל הררי טענות נוספות, קובל מרה עורך-דין טמיר, בא-כוח המבקש. מכל טענותיו של עורך-דין טמיר הוטרדתי בעיקר מן הטענה שהרשעתו של המבקש לא נדרשה כלל לנושא אותה מכונית שבאה ממול בעת התאונה, שלטענתו היא-היא שהיתה הסיבה העיקרית לתאונה. לא אבוא, כמובן, בטענה לבית-משפט קמא; לא אבוא בטענה גם לסניגוריתו של המבקש בבית-משפט קמא; ואולם אתקשה להשתחרר מהתרשמות כי אפשר יכול היה המבקש להעלות טענה ראויה; יכול היה - ולא העלה. אמהר ואוסיף: לא אמרתי, אף לא אומר, כי טענה זו - לו הועלתה - היה בה כדי להביא לזיכויו של המבקש. זאת אני אומר, שאפשר נגרם למבקש עיוות דין בכך שאותה טענה לא עלתה לפני בית-משפט קמא. "אפשר" נגרם לו עיוות דין אמרתי, ואפשר זה די בו, לטעמי, כדי להביא לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש.

ענייננו אין הוא בעבריין פלילי מועד אלא באדם מן הישוב, ובתיתי דעתי לכך שרישיון הנהיגה נשלל מן המבקש לשנים רבות, גם אין נשקפת סכנה ממנו לציבור הרחב אם יעוכב עונש ביצוע המאסר עד לשמיעת הערעור.

באת-כוח המדינה דוחקת בי כי אם אורה על עיכוב ביצוע, כי-אז אוסיף ואורה על הקדמת שמיעתו של הערעור. וטעם ראוי העלתה לבקשתה: אם אמנם תתקבל טענת המבקש כי יש לפסול את הודאתו בעובדות כתב-האישום, יכול הדבר להביא, במהלך הדברים הרגיל, להחזרת המשפט לבית-משפט קמא; ובשים-לב לכך שמדברים אנו בעבירה שנעברה בחודש מאי 1998, יסתיים המשפט, שלא כראוי, זמן רב לאחר התאונה. דבריה של עורכת-דין מטר ישרו בעיניי ואעשה כבקשתה.

אני מחליט אפוא להיענות למבקש, ואני מורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו עד להכרעת הדין בערעור. הערבויות הקיימות תמשיכנה לעמוד בתוקף עד לסיום ההליכים בערעור. אני מוסיף ומורה את מזכירות בית-המשפט העליון כי תעשה כמיטבה להקדים את שמיעת הערעור.

היום, ד' בחשון התשס"א (2.11.2000).

ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

COURT