ע"פ 8113/05 יוחנן קרה נ. מדינת ישראל

השופטת ד' ברלינר :

כתב האישום בתיק זה התייחס ל-3 נאשמים. המערער הוא מי שהיה נאשם 3. על-פי הנטען: המערער סייע לביצוע עבירה של סחר בסמים שבה נמכרו מעל 50 ק"ג קנבוס לשני שוטרים סמויים.

המערער היה שותף לשיחות שבהן סוכמו פרטי העסקה. מאוחר יותר, כאשר הגיעו השוטרים לצורך קבלת הסם בפועל, נכנס המערער לרכב שאליו הועבר הסם ונהג בו מרחק קצר, כדי להעבירו למקום היעד. למערער לא היה רישיון וממילא גם לא ביטוח חובה תקף.

בגין כך יוחסו למערער מספר עבירות: החזקת סם שלא לצריכה עצמית, קשירת קשר, הסתייעות ברכב לביצוע פשע, וכן סיוע לסחר בסמים ונהיגת רכב ללא רשיון וביטוח. על המערער הוטלו 4 שנות מאסר בפועל, בנוסף הופעל מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו למשך 3 חודשים כך שסך הכל עליו לרצות 4 שנים ו-3 חודשים. כמו כן הוטל עליו מאסר על תנאי של 3 שנים ופסילה בת 6 שנים.

על גזר הדין הערעור שבפנינו.

את עיקר טיעוניו מיקד הסנגור בהשוואה שבין גזר הדין של המערער לבין העונשים שהוטלו על שותפיו לעבירה. על מי שהיה נאשם 1 הוטלו 5 שנות מאסר, למרות שנאשם זה הורשע בשתי עבירות של סחר בסם ועבירות נלוות, בעוד המערער הורשע בסיוע בלבד ובעבירה אחת. המסייע עונשו מחצית מעונשו של המבצע העיקרי, כך על-פי סעיף 32 לחוק העונשין (המצוין בכתב האישום). פער בן שנה אחת בלבד – עומד בסתירה לעיקרון זה, לדעת הסנגור. עוד מפנה הסנגור למרחק הקצר שנהג המערער כאשר הסם מצוי במכונית שבה נהג. מי שהיה נאשם 2 והוביל את הסם לאורך ק"מ רבים – נדון לשנה אחת בלבד – והרי לך סיבה נוספת להתערבות.

שקלנו את טיעוני הסנגור, ודעתנו היא כי אין מקום להתערבות. לעניין היותו של המערער מסייע: הוראת סעיף 32 לחוק העונשין התשל"ז-1977 המעמידה את עונשו של המסייע על מחצית מעונשו של המבצע העיקרי מגדירה את תקרת הענישה ואינה מכתיבה את הענישה הקונקרטית בתיק פלוני על דרך חישוב מדויק.

ככלל:

הענישה היא לעולם פונקציה של מהות העבירה, נסיבות ביצועה ונסיבותיו האישיות של העבריין.

לענייננו: המערער נטל חלק פעיל ומשמעותי בסחר בסם בכמות נכבדה ביותר. לא מספר המטרים שנהג הנאשם אמור להכתיב את העונש אלא התמונה הכללית באשר למעורבותו. למערער עבר פלילי מכביד. במיוחד משמעותית העובדה שאת העבירה הנוכחית ביצע בטרם יבשה הדיו על הרשעה קודמת בנושא סמים.

הפסיקה שבה ומדגישה את הצורך בענישה מכבידה באשר לכל אחת מהחוליות התורמות יחד להפצת סמים, נגע שבו נלחמת מדינת ישראל מלחמת חורמה, ושמא נכון יותר לומר מלחמת מאסף, שאינה מצליחה לבלום את התפשטותו.

עיקרון אחידות הענישה, הוא אכן עיקרון חשוב אולם אינו עיקרון על ויש לאזנו מול עקרונות אחרים. וראה לעניין זה ע"פ 5450/00 שושני נ' מדינת ישראל תק-על 2002(1) עמ' 350 בעמ' 353 וכן ע"פ 6672/03 מרינה קמינסקי נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(2), 441, עמ' 446-447, שם נאמר " עקרון אחידות הענישה אינו חזות הכל ויכול שיסוג מפני עקרונות וערכים אחרים ". במקרה הנוכחי הפרופורציה שבין עונשו של מי שהיה נאשם 1 (שאף הוא מערער בפנינו) לבין המערער, אינה מצדיקה את התערבותנו. עונשו של מי שהיה נאשם 2 שגם אליו הפנה המערער, נתון עדיין לערעור וטרם נאמרה המילה האחרונה לגביו, שעל כן אינו יכול לשמש בסיס להשוואה.

התוצאה היא כי אנו דוחים את הערעור.