ע"פ 8368/09 רומחן אבו רומי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בתאריך 13.10.07, בשעת ערב, חגג תאופיק דיאב את יום הולדתו עם חבריו במסעדה בטמרה. בהגיעו לשם הוא פגש את א', נערה אותה הכיר ולחץ את ידה. בסביבות השעה 19:30, הגיע למסעדה מוחמד יאסין (להלן: יאסין), דודה של א', אחז באוזנו של תאופיק ודרש ממנו לצאת עמו אל מחוץ למסעדה. תאופיק, שחשש מפני הצפוי לו, סרב לצאת והזעיק בטלפון את אחיו עלי כדי שיחלץ אותו. לפתע, אחז בו מערער 2 (להלן: עבאס) וניסה למשוך אותו החוצה, ואז החלו יאסין, עבאס, מערער 1 (להלן: רומחאן) ואחמד יאסין (אחיו של ה"דוד" מוחמד יאסין) להכות את תאופיק. יאסין לא הסתפק בכך, ודקר את תאופין בגבו, בעוד שעבאס תוקף אותו עם אגרופן. בסמוך לכך הגיע למקום עלי (אחיו של תאופיק), ומשיאסין הבחין בו הוא דקר אותו בחזהו. במקביל, נמשך המרדף אחר תאופיק, וכשיאסין הדביק אותו הוא שב ודקר אותו בגבו.

2.

המערערים הודו בעובדות שיוחסו להם, ובעקבות כך הורשעו בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 בשילוב עם סעיף 335(א)(2) לחוק העונשין. כמו כן, הורשע עבאס בעבירה של החזקת אגרופן שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק. בהמשך נגזר עונשם על המערערים – רומחן נדון ל-15 חודשי מאסר בעוד שעבאס נדון ל-22 חודשי מאסר. כמו כן, נגזרו למערערים 24 חודשים מאסר על תנאי, וכל אחד מהם חויב לפצות את תאופיק בסכום של 4000 ש"ח. להשלמת התמונה נוסיף, כי עונשו של יאסין הועמד בעקבות ערעור שהגישה המדינה על 30 חודשי מאסר.

3.

הערעור שבפנינו מופנה כנגד הרשעת המערערים, ולחילופין כנגד העונש שהושת עליהם, ברם לא מצאנו בשני אלה דופי. לעניין ההרשעה נטען, כי לא ניתן היה להעמיד את רומחאן לדין באותו כתב אישום עם עבאס עקב היותו קטין; בין מעשיו של יאסין למעשיהם של המערערים חל נתק עובדתי ומשפטי; על בית המשפט היה לבדוק אם הודאת המערערים היתה הודאת אמת, באשר הם אינם דוברים עברית; העונש שהושת עליהם הנו חמור יתר על המידה, ומעשיהם לא גרמו נזק לקורבנם.

4.

כאמור, בכל אלה לא מצאנו ממש. הרשעת המערערים התבססה על הודאתם בעובדותיו של כתב אישום מתוקן, ואותה שעה הם היו מיוצגים בידי סנגור דובר עברית וערבית, אשר נמנע, מטעמיו, מלהעלות השגות מהותיות או מתחום סדרי הדין. ככל שסברו המערערים כי עובדותיו של כתב האישום אינן מדויקות, היה עליהם לעמוד על זכותם לקיים משפט כהלכתו, ומשלא עשו זאת, אין להם להלין אלא על עצמם. זאת ועוד, טענת המערערים לפיה הודו במעשים אותם לא ביצעו, אינה עולה בקנה אחד עם הדברים שתועדו מפיהם בפרוטוקול הדיון. וכך לדוגמה נרשמה בעמ' 9 הצהרת הסנגור: " הקראתי [למערערים] את כתב האישום המתוקן, הנאשמים מבינים את הוראותיו ואת המיוחס להם. [המערערים] מודים בעובדות כתב האישום המתוקן". מיד לאחר זאת נתבקשה תגובת המערערים עצמם, וכל אחוד בתורו אישר את דבריו של בא-כוחם . יתרה מכך, הכרעת הדין נחתמה ביום י"ב בסיון התש"ח (15.6.08), והטיעון לעונש התקיים לאחר כשנה (ביום כ' בתמוז התשס"ט - 12.7.09). חרף זאת לא פנה איש מהמערערים בבקשה לביטול הכרעת הדין, והם לא עשו זאת גם כאשר במסגרת טיעוניה ביקשה התביעה להשית עליהם מאסר ממש. ואם בכל אלה לא די כדי להבהיר כי לא היה ממש בהשגות המערערים, כיצד ניתן ליישב את העובדה שגם בזמן שחלף עד לשימוע גזר הדין (י"ב בתשרי התש"ע - 30.9.09), לא ביקשו המערערים לבטל את הכרעת הדין, ועשו זאת לראשונה רק בשלב הערעור?

גם בטענה לפיה לא ניתן היה להעמיד את המערערים לדין בכתב אישום משותף עקב היותו של רומחאן קטין, לא מצאנו ממש, הואיל ובתאריך 5.12.07 נמסר לבית משפט קמא אישורו של היועץ המשפטי לממשלה לכך.

5.

הנה כי כן, אין בערעור כנגד ההרשעה ממש, ודינו להדחות. ובאשר לעונש, גם בו לא גילינו חומרה יתרה. אדרבא, המערערים נהגו באלימות קשה בקורבנם, וחרף גילם הצעיר ראויים הם לעונש שהושת עליהם. יתרה מכך, המערערים עשו דין לעצמם במשך תקופה ארוכה ולא התייצבו לשאת בעונשם, ולפיכך אנו מורים כי הם יתחילו לשאת במאסרם היום.