ע"פ 8469/99 אביגדור אסקין נ. מדינת ישראל

1.בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את המבקש בדינו וגזר עליו מאסר לתקופה של ארבע שנים, שמתוכן שנתיים וחצי לריצוי בפועל ואילו יתרת התקופה על תנאי. המבקש ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין וכן ביקש לעכב את ריצוי העונש עד להחלטה בערעור. בהחלטתי מיום 10.12.99 הוריתי לקבוע מועד לשמיעת הערעור תוך שני חודשים וכן לעכב את ריצוי העונש עד להחלטה בערעור.

המבקש ביקש להתיר לו לצאת לחו"ל למשך חודש ימים לצרכי פרנסתו. בא כוח המדינה התנגד לבקשה.

2.אין חולקים כי במהלך משפטו, ואף אחרי שהורשע, יצא המבקש לחו"ל עשרות פעמים לתקופות קצרות וחזר במועדים שנקבעו. מכאן, לדעת בא כוחו, שאין כל חשש שלא יתייצב לדיון בערעורו ואין למנוע ממנו להתפרנס ולפרנס את משפחתו.

כנגדו טוען בא כוח המדינה שאין להקיש מן התקופה שלפני שנגזר עונשו של המבקש על התקופה שלאחר מכן. כלשונו, "החשש שהמבקש ינצל את ההיתר שניתן לו כדי להמלט מאימת העונש שנגזר עליו, הפך קונקרטי וממשי". עוד סבור הוא כי " ככלל , יש במתן היתר יציאה לחו"ל לעבריין מורשע, אשר נדון לעונש מאסר ממשי, כל זאת ערב שמיעת ערעורו, כדי לפגוע באמון הצבור באפקטיביות ההליך הפלילי".

3.כבר נאמר כי בדיון בשאלה אם להתיר לנאשם לצאת מן הארץ, נקודת המוצא העקרונית - כלשון סעיף 6(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - היא ש"כל אדם חפשי לצאת מישראל". זכות זאת היא בעלת אופי יחסי וניתן להגבילה מטעמים של טובת הציבור. כאשר מדובר בהגבלה בשל הליך פלילי תלוי ועומד הטעם הציבורי העיקרי המצדיק הגבלה כזאת הוא החשש שהנאשם לא יתייצב לדינו (דברי המשנה לנשיא (כתארו אז) א' ברק בבש"פ 6654/93 דניאל בינקין נ' מדינת ישראל , פ"ד מ"ח (1) 290).

אכן, יש, לכאורה, הגיון בטענה שכאשר נגזר עונשו של נאשם למאסר גדל משקלו של החשש כי הנאשם יעדיף את השהות בחו"ל כבן חורין על פני הישיבה בארץ בין כתלי הכלא. אולם, חשש זה יש לשקול בזהירות במאזניים שעל כפותיהן מונחים שיקולים נוספים. אינו דומה נאשם שנגזר עליו מאסר לתקופה ממושכת לנאשם שנגזר עליו מאסר לתקופה קצרה. אינו דומה נאשם שנגזר עליו קנס כבד לנאשם שנגזר עליו קנס קטן. אינו דומה נאשם שהקרקע המשפחתית, החברתית והרגשית שבה הוא נטוע היא הארץ, לאדם ששרשיו הם "שורשי אויר" שאינם נטועים בקרקע כלשהי. קיצורו של דבר, אין מקישים מעונש על עונש ומנאשם על נאשם וכבר לימדונו קדמונינו ש"אין היקש למחצה" (כריתות כ"ב, ע"ב).

כך גם הטעם של הפגיעה באמון הצבור באפקטיביות של ההליך הפלילי שגם עליו סמך, כאמור, בא כוח המדינה. בעיני טעם זה טפל לקודמו, שהוא העיקר. גם לענין זה אין להקיש מעבירה אחת על עבירה אחרת ומנאשם אחד על נאשם אחר ולא בכל מקרה יש ביציאתו של נאשם לחו"ל כדי לגרום פגיעה כזאת.

4.במקרה הנדון מדובר, כאמור, בנאשם שהושת עליו עונש של מאסר לתקופה של שנתיים ומחצה. אין זאת תקופה כה ארוכה שיש בה, לכאורה, כדי להביא אדם לכך שיעקור את השרשים ששלח בקרקע הארץ. גם הערובות שהוטלו לפי החלטתו של השופט אנגלרד מיום 15.3.98 הן משמעותיות. עוד ראינו כי המבקש יצא פעמים רבות לחו"ל במהלך משפטו, אף אחרי שהורשע, וחזר במועדים שנקבעו. בני משפחתו חיים בישראל ומטרת יציאתו לחו"ל היא עיסוק לצורך פרנסתם ופרנסתו. סבורני כי לאור מכלול זה של שיקולים אין יסוד ממשי לחשש להמלטות מריצוי העונש. כמו כן נראה לי כי לא יציאתו של מבקש זה לחו"ל היא שתפגע באמון הציבור באפקטיביות של ההליך הפלילי, במידה שמותר להביא אפשרות של פגיעה כזאת בחשבון. אני מתיר, אפוא, את יציאתו של המבקש מן הארץ עד יום 30.1.2000. הערבויות שניתנו יעמדו בעינן.

העתק ההחלטה יומצא לידיעת המזכירות לצורך קביעת המועד לשמיעת הערעור.