ע"פ 9158/99 משה שני נ. מדינת ישראל

השופטת ד' דורנר:

המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, על-יסוד הודאתו, בעבירה של הריגה, ונידון לארבע שנות מאסר, בצירוף פסילה מנהיגה לתקופה של 18 שנה בכל רכב, ופסילה מנהיגה ברכב ציבורי לצמיתות.

על-פי העובדות בהן הודה המערער, בתאריך 16.5.96 בשעה 02:00 בלילה, הוא נהג באוטובוס מדימונה לכיוון סדום. היה זה לאחר שעסק בנהיגה מאז 05:30 בבוקר, עם הפסקות קצרות בלבד.

המערער חש שהוא עייף, ושנהיגתו לאחר שעות רבות ללא שינה עלולה לסכן את חיי הנוסעים באוטובוס, וכן עוברי-דרך אחרים. למרות זאת, הוא המשיך בנסיעתו, ובהגיעו לפני עקומה שמאלה נרדם תוך כדי נסיעה, ואיבד כל שליטה על האוטובוס. האוטובוס פגע במעקה הבטיחות בשולי הדרך הימניים, והתהפך.

ארבעה מנוסעי האוטובוס נהרגו ו24- מהם נחבלו.

המערער סובל נפשית ממעשהו זה, ונכנס למצב דכאוני. המוסד לביטוח לאומי אף קבע לו נכות בשל מצב פוסט טראומטי.

בערעור, אשר הופנה כנגד חומרת העונש, הגיש סניגורו מכתבים בנוסח אחיד של קורבנות אותה נסיעה ומשפחותיהם, בהם מבקשים הם, בשל מצבו זה, שלא לכלאו, ורואים באירוע משום יד-הגורל. בהסתמכו על מצבו הנפשי של המערער, על עמדת הקורבנות, וכן על פסיקה בה נגזרו עונשים קלים יותר בגין מעשים דומים, מבקש סניגורו להקל בעונשו.

לא נוכל לקבל ערעור זה.

המערער נהג בכלי-רכב ציבורי כבד, ביודעו כי הוא מסכן בעייפותו את נוסעיו. למרבה הצער, הוא אינו היחיד שנוהג כך, והתופעה של נהגים המתעלמים מעייפותם ומקווים לטוב אינה חריגה. מדיניות הענישה הראויה בשל עבירות אלה מחייבת החמרה.

אכן, התגובה הנפשית הקשה של המערער חייבת להילקח בחשבון, אולם לא ניתן לראות בה שיקול מכריע. תגובה זו היא רגילה במקרה שבו נהג ישר-דרך, שלא התכוון לפגוע בנוסעיו, גורם למוות ולפציעה. כך לאחר מעשה, אולם העונש נועד, בין היתר, להרתיע את הרבים, ולהצביע על הנורמה הראויה.

אשר-על-כן, אנו דוחים את הערעור.

אנו חוזרים על המלצת בית-המשפט המחוזי לשירות בתי-הסוהר להתייחס למצבו הנפשי של המערער, ולסייע לו בעניין זה.

המערער יתייצב לריצוי עונשו בתאריך 20.2.2000 עד השעה 12:00 בתחנת המשטרה באילת.