ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 9212/00
ע"פ 9362/00
בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופטת ד' דורנר
המערער ת בע"פ 9212/00
מדינת ישראל
והמשיבה בע"פ 9362/00:
נגד
המשיב בע"פ 9212/00
והמערער בע"פ 9362/00:
אודי בן דוד
ערעור על גזר-דין והכרעת-דין של בית המשפט
המחוזי בבאר-שבע מיום 7.11.00 בת"פ 8142/99
שניתן על-ידי כבוד השופטת ר' כץ
תאריך הישיבה:
ח' בשבט תשס"ב (21.1.02)
בשם
המערער ת בע"פ 9212/00
והמשיבה בע"פ 9362/00: עו"ד מ' קרשן
בשם המשיב בע"פ 9212/00
והמערער בע"פ 9362/00: עו"ד מ' מורגנשטרן
בשם שירות המבחן: הגב' ב' וייס
פ ס ק - ד י ן
השופט א' מצא:
המערער בע"פ 9362/00 (להלן: המערער ) הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בגרימת חבלה בכוונה מחמירה. נגזרו עליו שש שנות מאסר בפועל ושנים-עשר חודשים מאסר על-תנאי. ערעורו הופנה נגד ההרשעה בדין ונגד חומרת גזר הדין. המדינה (בע"פ 9212/00) ערערה על קולת עונשו של המערער. שני הערעורים נקבעו לשמיעה לפנינו ליום 14.11.01. לאחר שמיעת טענות הסניגור בערעור נגד ההרשעה, הוברר, כי ערעור המדינה על קולת העונש כלל לא הומצא לסניגור. המדינה לא נתבקשה להשיב על הערעור נגד ההרשעה, ובפסק-דין חלקי, שניתן סמוך לאחר מכן, החלטנו לדחות חלק זה של הערעור. הדיון בערעורים על גזר הדין, מזה ומזה, נדחה והתקיים לפנינו ביום 21.1.02.
נשוב ונזכיר, בתמצית, את העובדות: המעשה שבעטיו הורשע המערער התרחש ביום 16.10.99. אותו יום, שבת, בשעות אחר הצהרים, בא המערער לבית המתלוננת ויצא ביחד עמה לטיול רגלי. הם התרחקו מקריית-מלאכי, שהיא עיר מגוריהם, והגיעו לאזור התעשייה של באר-טוביה. במקום זה ביקש המערער לקיים יחסי מין עם המתלוננת, והמתלוננת דחתה את בקשתו. בתגובה תקף המערער את המתלוננת ודקר אותה בסכין בבטנה תשע פעמים, כשבשתיים מאלה החדיר את הסכין למעמקי בטנה. המתלוננת התמוטטה כשהיא שותתת דם, ואילו המערער נמלט מן המקום. לעוברי-אורח, שהבחינו בה ונחלצו לעזרתה, מסרה המתלוננת כי המערער הוא מי שפגע בה. בזכות התערבותם, הועברה המתלוננת לבית-חולים, וקרוב להניח כי בכך ניצלו חייה. משנעצר המערער, כחשוד בביצוע הפשע, הכחיש כי נפגש עם המתלוננת באותו היום, וממילא אף את המעשה שיוחס לו.
המתלוננת, שבזמן האירוע הייתה כבת שבע-עשרה, סבלה ממחלת נפש. בשל מחלתה אושפזה, מספר פעמים, בבתי-חולים פסיכיאטריים. מאשפוזה האחרון שוחררה ימים ספורים לפני האירוע. כתוצאה מן המעשה הנפשע שנעשה בה נגרמו לה חבלות חמורות באברים הפנימיים. כן נגרם לה נזק נפשי, המתבטא בדיכאון ובחרדה. המערער הכיר את המתלוננת, כנערה חולה ומוגבלת, וביקש לנצלה לסיפוק יצרו. משהעזה לסרב לו, גמל לה בתשע דקירות סכין והסתלק לדרכו. אלמלא הזדמנו למקום אנשים שהבחינו בה וסייעו לה, קשה לדעת כיצד היה אירוע זה מסתיים.
המערער (יליד שנת 1979) היה בזמן האירוע כבן עשרים. מתסקיר המבחן שהוגש אודותיו עולה תמונה עגומה: הורי המערער מתמכרים לסמים מסוכנים ומקיימים אורח חיים עברייני. בהיותו כבן שלוש, בעקבות מאסרו של אביו וגירושי הוריו, הועבר המערער לרשות סבתו. אך הסבתא לא יכלה לו: מאז ילדותו גילה קשיי התנהגות, ומאז היותו נער צער התחבר לקבוצות שוליים עברייניות. בהיותו כבן חמש-עשרה, בעקבות הסתבכותו החוזרת ונשנית בעבירות שעיקרן בהתנהגות אלימה ותוקפנית, הופנה לשירות המבחן לנוער. נעשו מאמצים לסייע לו, אך המערער, שהתקשה להשתחרר מדפוסי ההתנהגות שאותם הפנים, חזר לסורו. בשנת 1997 נידון לריצוי שמונה חודשי מאסר, בשל עבירות חמורות, שהיו מלוות במעשי התעללות קשים, אותן ביצע (ביחד עם צעיר אחר) כלפי שני נערים כבני שש-עשרה. עונש זה לא הרתיעו, ולאחר שחרורו מן המאסר ביצע עבירת אלימות נוספת. בעקבות הרשעתו בעבירה הנוספת (בשנת 1999) הופנה לשירות המבחן למבוגרים. קצינת המבחן שטיפלה בו התרשמה, כי הקשר שלה עמו מתהדק והולך. אך לא חלף זמן רב ומערער ביצע את הפשע החמור נשוא הרשעתו הנוכחית. מסקנת שירות המבחן לגביו הייתה, כי הוא אינו נוטל כל אחריות על העבירה החמורה שביצע, מחצין תחושות של כעס ותסכול באורח אלים ומשתמש בדפוסי התנהגות עברייניים שאותם הפנים.
בית המשפט המחוזי היה ער לחומרתו המופלגת של המקרה. עם זאת מצא מקום לייחס משקל לגילו הצעיר ולנסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות של המערער, אשר בגללן - כדבריו - גדל והיה ל"אדם אלים ואכזר". מטעם זה, בעיקר, החליט להסתפק לגביו בעונש שקצב לו. בערעור המדינה נטען, כי בשל מעשה אלימות כל כך אכזרי וברוטאלי, לנוכח עברו הפלילי של המערער ולאור הערכת של שירות המבחן, שאינה מבשרת טובות לגבי העתיד, היה על בית המשפט המחוזי לגזור על המערער עונש חמור הרבה יותר. סניגורו של המערער, שטען למענו כל מה שבנסיבות העניין יכול סניגור לטעון למען שולחו, עשה כמיטב יכולתו לשכנענו כי ניתן ואף ראוי להשאיר את גזר-דינו של בית המשפט המחוזי על כנו.
הגענו לכלל מסקנה כי יש לקבל את ערעורה של המדינה ולהחמיר את עונשו של המערער. שני שיקולים עיקריים, הכרוכים זה בזה, מחייבים תוצאה זו: חומרתם המופלגת של המעשה ונסיבות ביצועו, וההכרח להגן על הציבור, ובעיקר על החלשים וחסרי הישע, מפני פגיעה אלימה מצד עבריינים חסרי-לב בגופם, בנפשם ובכבודם. פגיעתו האכזרית של המערער במתלוננת - נערה מוכת גורל וחסרת-ישע - וזניחתה לנפשה כשהיא מתבוססת בדמה, חייבו תגובה עונשית קשה וכואבת. הטלתו של עונש חמור התחייבה גם מעברו הפלילי המכביד של המערער, שגם חלק מעבירותיו הקודמות התאפיינו באלימות קשה כלפי חלשים ממנו. שיקול מרכזי בענישת עבריינים מסוגו של המערער הוא הצורך החברתי להגן על נערות, ילדים וחסרי-ישע, שבשל מוגבלות או חולשה, פיזית או נפשית, מועדים להיפגע יותר מאחרים. בהתקיים נסיבות כאלה, ההתחשבות ברקעו המשפחתי ובמצבו האישי של העבריין מהווה, בהכרח, שיקול משני בחשיבותו. לא למותר להוסיף, כי לוא עמדנו להעניש את המערער על-פי רוע מעלליו ויתר השיקולים התומכים בהחמרת עונשו, כי אז היה ראוי בעינינו לעונש חמור יותר מזה שנטיל עליו. אלא שבקביעת תקופת מאסרו לריצוי בפועל נהגנו על-פי הכלל המקובל עלינו, שלא למצות עם נאשם את הדין בערעור.
הננו דוחים את ערעור המערער על גזר הדין ומקבלים את ערעור המדינה. עונשו של המערער מועמד בזה על אחת-עשרה (תחת שש) שנות מאסר. עונש המאסר המותנה שנגזר עליו על-ידי בית המשפט המחוזי נותר על כנו.
ש ו פ ט
השופט מ' חשין :
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת ד' דורנר :
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא.
ניתן היום, כ"ד בשבט
תשס"ב (6.2.02).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו
פ ט ת