ע"פ 9312/06 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי :

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער, על פי הודאתו, בעבירות של ניסיון אינוס ושהיה בלתי חוקית בישראל. העובדות שעמדו בבסיס ההרשעה היו אלו: המערער עסק בחודש דצמבר 2005 בשיפוצים בבנין הנמצא בסמוך לביתה של המתלוננת. זו האחרונה העירה לו ולחבריו שהם מלכלכים את חלונה באבק, ולאחר זמן מה היא שמעה קולות של זריקת אבנים לעבר החלון. משניגשה להעיר למערער ולחבריו על כך, הבחינה במערער מאיר לעברה בפנס לייזר, והיא סימנה לו לרדת לחצר. מששבה ופגשה אותו הוא חקר אותה על מצבה האישי, ולפתע אחז בה וגרר אותה לחלקו האחורי של הבניין. בהמשך, הוא הפילה על הרצפה, קרע את בגדיה וניסה לבעול אותה. המתלוננת נאבקה בו, עד שלבסוף בא המערער על סיפוקו תוך שהוא פולט את זרעו על חזה. בגין כל אלה נדון המערער לתשע שנות מאסר, שלוש שנים מאסר על תנאי, והוא חויב לשלם למתלוננת פיצוי בסכום של 10,000 ש"ח.

בחודש נובמבר 2006 הגיש המערער ערעור כנגד גזר הדין, ובמהלך שמיעתו טען כי אף שהמתלוננת נקראה להעיד מטעם התביעה עובר לקציבת העונש, נמנע ממנו מלחקור אותה בחקירה נגדית. בעקבות כך הוחלט להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי כדי לאפשר למערער לחקור את המתלוננת, אולם, משהתברר בישיבת יום ל' בסיון התשס"ח (3.7.08) כי לא ניתן לחקור את המתלוננת באותו יום, הודיע בא-כוח המערער כי הוא מוותר על העדתה. בעקבות כך הוחזר הדיון לבית משפט זה כדי להכריע בערעור כנגד גזר הדין.

המערער טען כי ביום האירוע התנהגה המתלוננת בצורה מוזרה, חייכה אליו והחליפה אתו דברים, ועל כן סבר בטעות כי היא תרה אחר שותף לקיומם של יחסי-מין (לעניין זה נעיר, כי גרסת המערער לחלק זה של האירועים אומתה בדברים שאמרה המתלוננת, ותועדו במזכר שרשמה שוטרת ביום 6.12.05). כן נטען, כי המערער לא נהג באלימות, עזר למתלוננת להתלבש וחזר לעבודתו מתוך הבנה כי לא ביצע עבירה. ועוד נטען, כי המערער הינו אדם צעיר, שמאסרו הרחק מבני משפחתו כרוך בסבל רב. לבסוף, נטען כי העונש חורג מרמת הענישה הנוהגת.

נדמה כי אין צורך לומר שהמערער חטא בהתנהגות מופלגת בחומרתה. הוא ניסה לכפות את עצמו על אשה בגיל מתקדם, שגם אם חייכה אליו בשלב כלשהו, היא הבהירה לו שעה שניסה לבעול אותה, כי היא אינה רוצה בכך ואף נתנה ביטוי פיסי להתנגדותה. אולם כל אלה לא הרתיעו את המערער, שהפיל את קורבנו על הרצפה, קרע את בגדיה ואך כפסע היה בינו לבין ביצוע זממו. התנהגות מסוג זה המתרחשת בטבורה של עיר, בחצר בנין בו מתגוררת הקורבן, גלומה בה תעוזה רבה, ובעיקר היא מעידה על הסכנה הנשקפת מהמערער. עם התנהגות כזו אין להשלים, וכדי לתת ביטוי לסלידה ממנה, מחד, והצורך להרתיע את הרבים, מאידך, היה מצווה בית המשפט המחוזי להורות על כליאתו של המערער לתקופה ממושכת. דא עקא, מאסר זה, שאינו פשוט כלל ועיקר למי שלא התנסה בו, חמור הוא שבעתיים בעניינו של המערער הואיל והוא מנותק ממשפחתו הגרה מחוץ לישראל. מטעם זה, ולא משום שסברנו כי העונש אותו גזר בית המשפט המחוזי אינו ראוי, אנו מחליטים להעמיד את תקופת המאסר בה ישא המערער על שמונה שנים. יתר חלקיו של העונש – יעמדו בעינם.