ע"פ 9619/08 פלוני נ. מדינת ישראל

בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בן ארבע שנים שנגזר על המבקש בגין הרשעתו באינוס במרמה ובמעשים מגונים במרמה, וכן לעיכוב פיצוי המתלוננת.

1.

ביום 14.7.08 הרשיע בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים יעקב צבן, גילה כנפי-שטייניץ ורפי כרמל) את המבקש בעבירות של אינוס במרמה ומעשים מגונים במרמה באישום אחד וזיכה אותו מאותן עבירות באישום שני. על-פי עובדות האישום השני פגשה המתלוננת את המבקש בבית תמחוי ולאחר ששמע שהיא פרודה מבעלה המסרב לתת לה גט סיפר לה כי הוא יועץ נישואין וכי הוא מכיר שיח' ערבי בעל סגולות מיוחדות שיכול להדריך אותה מה לעשות. לאחר שמסרה לו את שמה ושם ילדיה פגש אותה שוב המבקש מספר ימים לאחר מכן, הזהיר אותה כי היא ובנותיה מצויות בסכנה גדולה ושכנע אותה לבוא לביתו ולבצע את הוראות השיח'. בביתו ביצע בה מעשים מגונים במרמה ואינוס במרמה תוך שהוא מבטיח לה שהכל "לשם שמים" ובהוראת השיח'. למחרת היום ובהזדמנויות נוספות ניסה המבקש לשכנע את המתלוננת לשוב לביתו ולחזור על המעשים אך היא סירבה. בית המשפט המחוזי קיבל את גרסת המתלוננת באישום השני, וקבע כי עדותו של המבקש הותירה רושם בלתי מהימן. בית המשפט המחוזי קבע כי עדות המבקש נסתרה בנקודות רבות בדבריו בהודעותיו במשטרה ובעימותים עם המתלוננת.

באשר לאישום הראשון, בית המשפט המחוזי קבע שקיים ספק סביר באשר לקיומו של קשר סיבתי שבין טענות המרמה של הנאשם לבין הסכמתה של המתלוננת למעשים המיניים שביצע בה.

ביום 6.10.08 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המבקש למאסר בפועל לתקופה של ארבע שנים בניכוי ימי מעצרו; לשנת מאסר על תנאי ולפיצוי המתלוננת בסך 10,000 שישולם לא יאוחר מיום 31.1.09.

2.

המבקש הגיש ערעור לבית משפט זה הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. במקביל הגיש המבקש בקשה זו לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל וכן הפיצוי למתלוננת. לטענת בא-כוח המבקש, סיכוייו לזכות בערעור הם טובים. לטענתו ממכלול הדברים עולה ספק סביר, ישנן סתירות מהותיות בעדויות, ישנו מניע מובהק של תלונת כזב שלא נבדק, עדותה של המתלוננת כבושה וישנם אף מחדלי חקירה. לטענת הסנגור מדובר בעדות יחידה הדורשת רמת שכנוע גבוהה במיוחד בעבירות מין.

בנוסף, בא-כוח המבקש הצביע על כך שהחל משלב מוקדם של משפטו היה המבקש משוחרר בערובה בתנאים, ועל כך שמשך שבעת החודשים שחלפו מאז שחרורו הוא הקפיד למלא אחר תנאי השחרור. עוד טען הסנגור כי מצבו הנוכחי של המבקש, בו הוא נמצא במעצר בית מלא עם איזוק אלקטרוני, שקול למאסר בפועל, ואין שום חשש שעיכוב ביצוע עונש המאסר שנגזר עליו יסכן את שלום הציבור.

לבסוף הצביע הסנגור על היותו של המבקש אב ומפרנס לאישה ושנים עשר ילדים, וכן על היותו חולה במחלת הסכרת. לדבריו, נגרם למבקש נזק בריאותי קשה מתנאי המעצר בתקופת מעצרו.

3.

באת-כוח המדינה טענה כי סיכויי הערעור קלושים שכן מדובר בתיק מהימנות מובהק וכל הטענות המועלות בערעור נידונו בהרחבה ונדחו על-ידי בית המשפט המחוזי. היא ציינה כי מדובר בהכרעת דין זהירה אשר זיכתה את המבקש מחמת הספק באישום הראשון. כמו כן ציינה כי עדותה של המתלוננת אשר הרשימה מאוד את בית משפט קמא נתמכה אף בתיאורה של המתלוננת השניה וכן בעדויות המעידות על מצבה הנפשי הקשה לאחר גילוי המרמה. לעניין העונש טענה באת-כוח המדינה כי גם אם תהיה התערבות כלשהי ודאי לא יבוטל המאסר בפועל כליל ולפיכך אין חשש כי הערעור יתאיין. גם לגבי הפיצוי למתלוננת ציינה הפרקליטה כי בית המשפט קבע שהמבקש בחר לו קורבן חלש, אישה בודדה, מסורבת גט, המגדלת ארבע בנות ונזקקת לשירותיו של בית תמחוי.

4.

דין הבקשה להידחות. כידוע, הלכה היא כי יש להתחיל בריצוי העונש מיד לאחר מתן גזר הדין וזאת על מנת להגשים את האינטרס הציבורי באכיפה אפקטיבית של החוק הפלילי. עם זאת, לכלל זה ישנם חריגים ועל בית המשפט לאזן בין שיקולים שונים רלבנטיים בשאלה זו (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000)). במקרה דנן המבקש היה משוחרר בערובה במהלך משפטו ולא עלתה כל טענה בדבר הפרת תנאי השחרור. כמו כן נסיבותיו האישיות קשות, באשר מאסרו ישפיע על משפחתו המונה 12 ילדים ועל בריאותו מהיותו חולה בסכרת. עם זאת, השיקולים שמנגד גוברים לטעמי בעניין זה ובאיזון הכולל סברתי כי ראוי שהמבקש יתחיל לרצות את עונשו באופן מידי.

ערעורו של המבקש נסב על שאלת עילת הסכמת המתלוננת למגע המיני בין השניים, ומתמקד בטענה לפיה נפלו טעויות באופן בו העריך בית המשפט המחוזי את העדויות שהוצגו לפניו. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי התבססה בעיקרה על ממצאי מהימנות באשר לעדויותיהם של המבקש והמתלוננת וכן על עדויות נוספות המחזקות את עדותה של המתלוננת. כידוע, התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי מהימנות תיעשה במקרים חריגים, ולפיכך לא ניתן לומר כי סיכויי הערעור במקרה דנן גבוהים הם. עוד יצוין כי הטענות המועלות בערעור נידונו ונדחו על-ידי בית המשפט המחוזי. באשר לערעור על גזר הדין, תקופת המאסר שנגזרה על המבקש אינה קצרה. צדקה באת-כוח המדינה בטענתה כי אף אם יתערב בית משפט זה בגובה העונש לא יהיה זאת במידה שיש בה כדי לאיין את הערעור עד לשמיעתו.

לכך יש להוסיף את הצורך באפקטיביות של הענישה הגוברת במקרה זה לאור חומרתם של המעשים בהם הורשע המבקש הכוללים עבירות מין חמורות שנעברו תוך ניצול מצוקתה של המתלוננת, תמימותה ודאגתה לבנותיה. מדובר באישה חרדית, פרודה מבעלה, מסורבת גט השרויה במצוקה כלכלית וניצול מצבה זה מדגיש את החומרה שבנסיבות ביצוע העבירות.

לא מצאתי כי מקרה זה דומה לפסיקה אליה הפנה הסנגור המלומד. באותם מקרים התקיימו נסיבות חריגות ומיוחדות אשר הצדיקו את עיכוב הביצוע, כגון נאשם שהתחיל טיפול בדחפיו המיניים ואשר מאסרו באותה עת היה מסכל את הטיפול (ראו ע"פ 8072/06 פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסמה, 5.12.06)).

5.

מקל וחומר לא ראיתי לנכון להיענות לבקשתו של המבקש לעכב את תשלום הפיצוי למתלוננת. מדובר בפיצוי כספי לא גבוה, וברי כי המתלוננת זקוקה לו. מאחר שסיכויי הערעור, כאמור, אינם גבוהים אין מקום אף לעיכוב ביצוע רכיב זה של העונש.

אשר על כן הבקשה נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 7.12.08 עד השעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים.