ע"פ 9930/06 פלוני נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה לעיכוב ביצועו של עונש מאסר בן ארבע שנים וכן לעיכוב תשלום הפיצויים בסך 30,000 ש"ח שהטיל בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטים ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב, י' שנלר) על המערער בתפ"ח 1124/05, וזאת עד להכרעה בערעור שהוגש על ידו על הכרעת הדין ולחלופין על גזר הדין.

1.

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירות של מעשה מגונה (סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )), אינוס (סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין) וניסיון לביצוע מעשה סדום (סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1) בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין). עבירות המין בהן הורשע המערער בוצעו בגיסתו (להלן: המתלוננת ), בשלוש הזדמנויות שונות בין חודש יולי 1999 לחודש נובמבר 2000. הכרעת הדין המרשיעה מבוססת רובה ככולה על עדותה של המתלוננת לה רחש בית המשפט אמון. בית המשפט לא התעלם מאישיותה הבעייתית של המתלוננת ומכך שהיה לה חלק בהתפתחויות שהובילו בסופו של דבר לביצוע העבירות. יחד עם זאת הדגיש בית המשפט כי עדותה בנושאים המהותיים הנוגעים לאישומים שיוחסו למערער הייתה עקבית והגיונית ואף נתמכה בעדויות נוספות שנשמעו בפניו. לעומת זאת לא היה בית משפט קמא מוכן לייחס אמון לעדותו של המערער בציינו כי עדות זו עברה "גלגולים" רבים עד שלבסוף הודה המערער בכך שקיים יחסים אינטימיים עם המתלוננת אך טען שהדברים נעשו בהסכמה. לפיכך הרשיע בית המשפט את המערער בעבירות שיוחסו לו. לעניין העונש נחלקו דעות השופטים. השופטת מ' סוקולוב סברה כי מן הראוי לגזור למערער שש שנות מאסר בפועל ושמונה עשר חודשי מאסר על תנאי, בשל מעשיו החמורים ואילו שופטי הרוב (כב' השופטים ב' אופיר תום וי' שנלר) סברו כי נוכח מערכת היחסים המורכבת בין המערער למתלוננת וכן נוכח העובדה שהמערער לא פעל בכוח או באלימות באיזה מן המקרים יש להסתפק בהטלת ארבע שנות מאסר בפועל, שנת מאסר על תנאי ופיצוי כספי בסך 30,000 ש"ח למתלוננת. עם מתן גזר-הדין הורה בית המשפט המחוזי לבקשת המערער על עיכוב ביצוע עונש המאסר עד ליום 10.12.2006.

2.

המערער לא השלים עם פסק הדין והוא מערער כאמור על הרשעתו ולחלופין על חומרת העונש, וטוען כי בית המשפט התעלם מעובדות שונות שהוכחו התומכות בגרסתו. עוד הוא טוען כי בית המשפט הדגיש בהכרעת הדין הדגשת-יתר את העובדה שתחילה הוכחשו על ידיו המעשים המיוחסים לו. בעניין זה טוען המערער כי בהתחשב בכך שמדובר בגיסתו אחות-אשתו, ניתן להבין את רצונו להימנע מלחשוף את הקשר המיני שהתקיים בינו ובין המתלוננת אף אם היה בהסכמה, כטענתו. בד בבד עם הודעת הערעור הגיש המערער את הבקשה שבכאן לעיכוב ביצוע עונש המאסר וכן לעיכוב תשלום הפיצוי למתלוננת, עד להכרעה בערעור. המערער טוען לעניין זה כי סיכויי הערעור טובים והוא חוזר ומדגיש כי גם על פי קביעת בית המשפט המחוזי, עליה הוא חולק, לא היה כל שימוש בכוח או באלימות מצידו. עוד הוא חוזר ומדגיש את השנים הרבות שחלפו מאז התרחשות האירועים נשוא כתב האישום; את עברו הנקי; את העובדה שהתייצב לכל החקירות והדיונים שאליהם הוזמן; ואת העובדה כי היה משוחרר כל העת מאז תחילת החקירה וגם לאחר שהורשע בדין. לעניין הפיצוי טוען המערער כי מצבה הכלכלי של המתלוננת קשה ועל כן לא יוכל לשוב ולגבות מידיה את הסכומים שישולמו לה, אם יתקבל הערעור. בשל כל אלה עותר המערער כי נורה על עיכוב ביצוע העונש שנגזר עליו עד להכרעה בערעור.

המשיבה מצידה מתנגדת לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המערער. לטענתה סיכויי הערעור אינם גבוהים ותקופת המאסר שנגזרה על המערער אף היא מצדיקה לדעתה את דחיית הבקשה משום שבנסיבות אלה יש אינטרס ציבורי כי יתחיל לרצות את עונשו מהר ככל האפשר. אשר לעיכוב ביצועו של תשלום הפיצוי ביקשה המשיבה שהות קצרה על מנת ליצור קשר עם המתלוננת (המשיבה 2) ולקבל את עמדתה בנדון.

3.

דין הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר להידחות. הלכה פסוקה היא כי ביצועו של עונש מאסר שנגזר יעוכב רק אם יש בידי המערער להראות כי קיימים בנסיבות העניין טעמים ושיקולים הגוברים על האינטרס הציבורי שבביצוע מיידי של העונש (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , תק על 2000(2) 1640, פסקה 20 (2000)). במקרה שלפנינו, משהודה המערער במהלך עדותו בבית המשפט בכך שביצע במתלוננת את המעשים שיוחסו לו בכתב האישום, הצטמצמה גזרת המחלוקת בין התביעה להגנה לשאלה אחת ויחידה והיא השאלה האם נעשה הדבר בהסכמת המתלוננת, כטענת המערער, או שלא בהסכמתה, כפי שטענה היא. בית המשפט שראה ושמע את העדים בחר להאמין למתלוננת ואף נימק בהרחבה את קביעותיו בעניין זה בלא שהתעלם, כאמור, מאישיותה הבעייתית של המתלוננת ומתרומתה למערכת היחסים המורכבת שהתפתחה בינה ובין המערער. מקום שבו מבוססת הכרעת הדין על ממצאי מהימנות יקשה בדרך כלל על המערער לשכנע את בית משפט שלערעור להתערב בממצאים אלה ונראה, אפוא, כי יש צדק בטענות שהעלתה המשיבה לעניין סיכויי הערעור, ככל שהדבר נוגע להכרעת הדין (ראו ע"פ 5115/05 אסייג נ' מדינת ישראל , תק על 2005(2) 3895 (2005)). הוא הדין באשר לגזר הדין שניתן בעניינו של המערער. גזר הדין, כך נראה על פני הדברים, מפרט באריכות את כל השיקולים הצריכים לעניין תוך איזון ראוי ביניהם ועל כן הסיכויים כי ערכאת הערעור תמצא לנכון להתערב בו אף הם אינם גבוהים.

בהתחשב בכל האמור לעיל וכן בהתחשב בחומרת המעשים שבהם הורשע המערער ובתקופת המאסר שנגזרה עליו שאינה קצרה, קיים אינטרס ציבורי ממשי כי יחל בריצוי עונשו ללא דחיות על מנת להשיג הרתעה אפקטיבית ועל מנת לשמר את אמון הציבור ברשויות אכיפת החוק. אשר לעיכוב ביצוע תשלום הפיצוי למתלוננת הודיעה המשיבה ביום 7.12.2006 כי המתלוננת אינה מתנגדת לכך שהמערער יפקיד בקופת בית המשפט המחוזי בתל-אביב את כספי הפיצויים באופן שנקבע בגזר הדין (חמישה תשלומים שווים, אחת לחודש, החל מיום 15.12.2006) וכי אלה יוחזקו שם בלא שיועברו לידיה עד להכרעה בערעור.

בכפוף להפקדת סכום הפיצוי ולעיכוב ביצוע התשלום לידי המתלוננת כאמור, הבקשה נדחית. המערער יתייצב לריצוי עונשו במזכירות הפלילית של בית המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 14.12.2006 עד השעה 10:00.