ער"פ 4162-24 ער"פ 4162-24

ערעור על החלטת הרשמת ל' משאלי שלומאי מיום 16.4.2024 בבש"פ 2104/24. בהחלטה נדחתה בקשת המערער להארכת מועד להגשת ערעור על גזר הדין שניתן בעניינו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע.

דין הערעור להידחות. לא מצאתי שנפל כל פגם בקביעת הרשמת כי המערער לא הוכיח קיומו של "טעם ממשי המניח את הדעת" לאיחור בהגשת הבקשה, כנדרש בהארכת מועד להגשת ערעור פלילי (ער"פ 5932/22 קריכלי נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (13.9.2022); ער"פ 5025/22 חלף נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה זבולון, פסקה 4 (31.7.2022); ער"פ 5897/21 בנזכריה נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (2.9.2021)). הדרישה להוכחת "טעם ממשי המניח את הדעת" לאיחור בהגשת הבקשה מבטאת את האיזון בין חשיבות ההקפדה על עקרונות סופיות הדיון והוודאות המשפטית, לבין זכויותיו של בעל הדין המבקש לנקוט בהליך הערעורי, ובהן גם זכות הגישה לערכאות (ער"א 781/24 כנאנה נ' הטכניון מכון טכנולוגי לישראל, פסקה 3 (13.2.2024); ע"פ 128/21 דהן נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (21.2.2021)). בענייננו הוגשה הבקשה להארכת מועד באיחור משמעותי במיוחד, בחלוף למעלה משנה וחצי ממועד מתן גזר הדין. בירור ההליך הערעורי בחלוף פרק זמן כה ממושך מהמועד בו הפך פסק הדין לחלוט מעורר חשש ממשי לפגיעה בסופיות הדיון ובעיקרון הוודאות, אף מבלי להידרש להשפעת נקיטת הליך ערעורי על נפגע עבירה. המערער מודה אמנם כי לא מדובר באיחור קל, אך לדעתו יש במאפייניו האישיים, כמו גם בתקופת המאסר שעוד נותרה לו לרצות, כדי להצדיק את קבלת הבקשה. אולם מלבד טענה כללית בדבר קשיי שפה ופערי הבנה, המערער לא הביא כל אסמכתא לתמיכה בטענותיו. כך גם הטענה כי המצב הנפשי שהיה שרוי בו בעת מתן גזר הדין הקשה עליו להבין את ההסברים שניתנו לו, וזאת חרף העובדה שבערכאה הדיונית היה מיוצג על ידי עורך דין דובר שפת אמו, לא הוכחה. כל זאת אף מבלי להידרש לטענות המערער בדבר העונש המחמיר לשיטתו שהושת עליו, אשר על פניו אינן מצדיקות היענות לבקשה.

הערעור נדחה.