בש"פ 2104-24 בש"פ 2104-24

1.המבקש הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירה של אינוס בנסיבות מחמירות. ביום 4.7.2022 ניתן גזר הדין בעניינו של המבקש על-ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטים נ' זלוצ'ובר, סגן הנשיאה, ד' כהן ו-ד' בן טולילה) בתפח"ע 15241-11-21, בגדרו הושת עליו עונש של 9.5 שנות מאסר בפועל לצד רכיבי ענישה נוספים.

2.בחלוף למעלה משנה וחצי מיום מתן גזר הדין בעניינו, ביום 28.1.2024 ניסה המבקש להגיש ערעור על גזר הדין, אך ערעורו נדחה מן המרשם בשל איחור בהגשתו. בהמשך לכך, ביום 12.3.2024 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד לנקיטת הליך ערעורי, ובצדה הגיש בקשה למינוי סנגור ציבורי לייצוגו בהליך. בהחלטתי מיום 27.3.2024 הוריתי על מינוי סנגור ציבורי לייצוג המבקש בהליך דנא, וביום 4.4.2024 הוגשה בקשה מתוקנת להארכת מועד לנקיטת הליך ערעורי על-ידי בא-כוח המבקש.

3.בבקשה נטען כי המבקש אינו יליד הארץ ואינו דובר את השפה העברית, וכי לטענתו עד להגשת הבקשה על-ידו הוא לא הבין את אופן ההשגה על גזר הדין בעניינו ואת מסגרת הזמנים העומדת לרשותו לצורך כך. כן נטען כי המבקש אף לא הבין כי העונש שנגזר עליו חמור ממדיניות הענישה הנוהגת. על רקע האמור, ובשים לב לכך שייצוגו של המבקש הסתיים עם מתן גזר הדין, נטען כי יש לאפשר למבקש את יומו בערכאת הערעור. המבקש הוסיף כי בכוונתו לערער אך ורק על משך המאסר בפועל שהוטל עליו, וכי סיכויי הערעור טובים.

4.המדינה מתנגדת לבקשה וטוענת כי יש לדחותה, הן לנוכח האיחור הממושך והן בשים לב לכך שהמבקש היה מיוצג בהליך קמא והובהר לו במסגרת גזר הדין מהו משך תקופת הערעור. המדינה הוסיפה כי נפגעת העבירה בתיק היא קטינה המנסה להמשיך הלאה בחייה לאחר סיומו של ההליך והבנתה כי גזר הדין בעניינו של המבקש הפך לחלוט. בהקשר זה נטען כי הארכת המועד לנקיטת הליך ערעורי עלולה לפגוע באופן משמעותי בשיקומה של נפגעת העבירה.

דיון והכרעה

5.לאחר העיון בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

6.כידוע, הכלל הוא כי הארכת מועד בהליך פלילי תינתן רק בהתקיים "טעם ממשי המניח את הדעת" (ראו: בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (25.7.2006)). בתוך כך ישקול בית משפט, בין היתר: את משך האיחור, את ההצדקה הנטענת לאיחור ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו: בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (11.8.2009); בש"פ 2311/20 בן לולו נ' מדינת ישראל, פיסקה 4 (30.3.2020)). בהקשר זה אף הודגש לא אחת, כי על אף הגישה המקלה בהשוואה להארכת מועד בהליכים אזרחיים, הכלל הוא שגם בהליכים פליליים יש להקפיד על קיום המועדים הנקובים בדין, וכי הארכת מועד לא תינתן כדבר שבשגרה (ראו: בש"פ 4943/21 בנזכריה נ' מדינת ישראל (18.7.2021); בש"פ 1979/24 יאן נ' מדינת ישראל (25.3.2024)).

7.לא מצאתי כי המבקש הצביע על "טעם ממשי המניח את הדעת" לאיחור הממושך בהגשת הבקשה להארכת מועד לנקיטת הליך ערעורי, בחלוף למעלה משנה וחצי מאז מתן גזר הדין בעניינו. בהקשר זה יצוין כי המבקש היה מיוצג בהליך קמא, ולא נטען כי בא-כוחו לא הסביר לו על זכותו להגשת ערעור ועל מסגרת הזמנים לעשות כן. כן יצוין כי בסופו של גזר הדין צוין כי קיימת זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 ימים מיום מתן גזר הדין. בנוסף לאמור, המבקש לא הצביע על נסיבות חריגות אשר מנעו ממנו לברר על זכויותיו המשפטיות, מלבד טענה כללית ולקונית בדבר חוסר הבנה בנדון בשל קשיי שפה. ואולם, המבקש הגיש את הבקשה הראשונה להארכת מועד בכוחות עצמו, ונעזר לשם כך באחר (על פי הנטען בבקשה שהוגשה על-ידי בא-כוחו). מכאן, כי המבקש יכול היה להסתייע באחרים לשם בירור זכויותיו ולפעול לשם מימושן בשלב מוקדם יותר, ולא הובהר מדוע נמנע מלעשות כן.

8.לכל האמור יש להוסיף כי מצאתי ליתן משקל אף לטענת המדינה בדבר ההשפעה שיכולה להיות לפתיחת ההליך המשפטי על נפגעת העבירה הקטינה בחלוף זמן רב מאז שגזר הדין בעניינו של המבקש הפך לחלוט (ראו והשוו: בש"פ 1421/22 סקיבנקו נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (14.11.2022)).

9.לנוכח כל האמור לעיל, לא מצאתי להיעתר לבקשה, והיא נדחית בזאת.