ער"פ 5025/22 מוהנד חלף נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה זבולון

ערעור על החלטת הרשמת ל' משאלי שלומאי מיום 10.7.2022 בבש"פ 4446/22 בה נדחתה בקשת המערער להארכת מועד להגשת ערעור.

1.

ביום 30.6.2022 הגיש המערער לבית משפט זה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת א' דגן ) בעפ"א 9504-09-21 מיום 19.6.2022 שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו. בבקשתו, נטען כי בא-כוח המערער נעדר מעבודתו מספר ימים החופפים לתקופת הערעור מפאת נסיבות משפחתיות אישיות, ומשכך לא הוגש הערעור במועד. הרשמת דחתה את הבקשה בקבעה כי בא-כוח המערער טען באופן כללי בלבד בדבר הנסיבות שמנעו ממנו לטענתו מלהגיש את הערעור במועד. גם לא הובהר מדוע לא הוגשה, לכל הפחות, בקשה למתן ארכה בתוך המועד להגשת הערעור, כמו גם האם ניתן היה להגיש את הערעור באמצעות עורך דין אחר ממשרדו.

2.

מכאן הערעור שלפנַי, בו נטען כי נסיבותיו האישיות של בא-כוח המערער מהוות "טעם ממשי המניח את הדעת" לקבלת הבקשה, כפי שנדרש בדין הפלילי; הבקשה הוגשה באיחור של 4 ימים בלבד; והמערער הודיע למשיבה עוד ביום 26.6.2022 כי בכוונתו להגיש ערעור, כך שלא נפגע אינטרס ההסתמכות. כמו כן, אף סיכויי הערעור הם טובים ומצדיקים היעתרות לבקשה.

3.

דין הערעור להידחות. שיקול דעתו של רשם בית המשפט בעניינים כגון דא הוא רחב ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור (ראו: ער"פ 5897/21 בנזכריה נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (2.9.2021); ער"פ 5230/21 פורוש נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (8.8.2021)). מקרה זה אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות.

4.

הארכת מועד להגשת ערעור בהליך הפלילי תינתן מקום בו קיים "טעם ממשי המניח את הדעת" לגבי האיחור, וזאת בשים לב למשך האיחור, להצדקה הנטענת ולסיכויי הערעור (סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] , התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ ); וראו: ער"פ 1004/21 עובד נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (16.2.2021); בש"פ 7667/19 אלעברה נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (18.11.2019)). עמידה בסד הזמנים המצוי בחסד"פ מקבלת משנה תוקף עת מדובר בהחלטות שעניינן פסלות שופט, בשים לב בין היתר לזמן הקצר המוקנה להגשת הערעור – חמישה ימים מהיום בו הודעה לבעלי הדין ההחלטה (סעיף 147(ב) לחסד"פ; בש"פ 151/20 טמסיס נ' עיריית נוף הגליל , פסקה 6 (12.1.2020); בש"פ 5925/20 מקייטן נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (27.8.2020)). בהתחשב בכל אלה לא מצאתי פגם בקביעת הרשמת כי אין בטענותיו הכלליות של המערער בקשר ל"נסיבות משפחתיות אישיות" כדי להוות "טעם ממשי המניח את הדעת".

לא למותר לציין כי טענת הפסלות נשענת רובה ככולה על עצם העובדה שניתן נגדו פסק דין במעמד צד אחד על ידי אותו מותב שדן בעניינו. בנסיבות אלו אינני סבור כי המערער הצליח לעמוד במשוכה המשמעותית הניצבת לפניו להוכיח כי סיכויי הערעור מצדיקים גם הם את קבלת בקשתו, נוכח המבחן המנחה בבקשה לפסלות שופט שהוא חשש ממשי ואובייקטיבי למשוא פנים (וראו: בש"א 8178/20

פלוני נ' פלוני , פסקה 5 (3.12.2020); ער"א 4307/22 יהב נ' נתן שבת , פסקה 2 (5.7.2022)).

הערעור נדחה כאמור.