רע"א 10013/09פלוני נ. פלוני

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע''א 156-05-09 (כבוד השופט י' כהן) מיום 29.11.2009, לפיו נדחה ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כבוד השופטת ה' אסיף).

1.

העובדות, כפי שהן עולות מפסק הדין בערכאה הדיונית, הן כי המבקש והמשיבה התגוררו בעבר בשני בתים צמודים אשר הפרידה ביניהם גדר, וניהלו יחסי שכנות טובים אשר כללו ביקורים של המשפחות זו אצל זו ושמרטפות על ילדי המשיבה בבית המבקש. ביום 20.4.2005 הגישה המשיבה תלונה במשטרת חדרה בגין מעשים מגונים שנעשו – על פי התלונה – על ידי המבקש בבתה בת החמש (להלן: התלונה ) . בתום חקירת המשטרה נסגר התיק עקב חוסר אשמה פלילית. בעקבות התלונה הגיש המבקש תביעה נגד המשיבה לבית משפט השלום בחדרה בגין הוצאת לשון הרע.

2.

בית משפט השלום דחה את התביעה בקובעו כי תלונת המשיבה למשטרה הוגשה בתום לב. בית המשפט הדגיש את הרושם החיובי שהותירו עדויות המשיבה ובעלה. עוד ציין בית המשפט כי לא הונח בפניו מניע הגיוני לכך שהמשיבה תעשה שימוש בבתה בת החמש נגד המבקש. בנוסף קבע בית המשפט כי סגירת תיק החקירה נגד המבקש וקביעתה של חוקרת הילדים כי לא ניתן להבין מעדות בתה של המשיבה מה קרה לה, אין בהן כדי ללמד – כפי שטוען המבקש – שהמשיבה שתלה דברים בפי בתה. המבקש ערער על פסק דין זה.

3.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בקובעו שאין עילה להתערבות בפסק דינו של בית משפט השלום. בית המשפט קבע כי בנסיבות המקרה חל סעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע, תשכ''ה – 1965 (להלן: חוק לשון הרע ) הקובע לאמור: "הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב". בית המשפט חזר והדגיש כי אין תימוכין לגרסת המבקש לפיה המשיבה שתלה בפי בתה גרסה שנועדה להעליל עליו עלילת שוא.

מכאן הבקשה שלפניי.

4.

המבקש טוען כי טעה בית המשפט קמא כאשר דחה את ערעורו וקבע שהתלונה הוגשה בתום לב. לשיטתו, הדברים שמסרה בתה של המשיבה למשטרה "הושתלו" בפיה על ידי אימה, במטרה להעליל על המבקש ובניסיון להפלילו. תימוכין לגרסתו מוצא המבקש בפגישה שערכו המשיבה ובעלה עם עובדת סוציאלית בבית החולים יום לפני הגשת התלונה ובהתרשמות חוקרת הילדים אשר חקרה את הבת המתלוננת. בבקשתו הדגיש המבקש כי המשיבה ידעה כי היא מוסרת עדות שקר למשטרה, ועל כן הגנת תום הלב לפי חוק לשון הרע אינה יכולה לעמוד לה. בנוסף טוען המבקש כי בית המשפט התעלם מעדויות ומראיות רבות אשר הצביעו על חוסר תום לבה של המשיבה, לרבות עדויות מהן עולה כי הורי המשיבה הם שטיפלו בבתה בתקופה הרלוונטית, ולא המבקש. לבסוף טוען המבקש נגד חיובו בהוצאות על ידי הערכאות השונות ומבקש להסיר חיסיון שהוטל לדבריו, על התיק.

5.

לאחר עיון בבקשה נחה דעתי כי בנסיבות העניין דינה להידחות. כידוע, בקשת רשות ערעור ב''גלגול שלישי'' לא תינתן אלא במקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (רע''א 9168/08

מריו לזניק נ' ענבר ליס בע''מ (לא פורסמה, 3.2.09)). המבקש לא הצביע על סוגיה אשר מצדיקה דיון שכזה.

עיקר טענות המבקש בבקשת רשות הערעור עוסקות בממצאים עובדתיים. כידוע, אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בממצאי הערכאה הראשונה אלא במקרים חריגים, קל וחומר כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" . יתרה מכך, אין זה נהוג להתערב במסגרת בקשת רשות ערעור אף במקום שערכאת הערעור התערבה בממצאים העובדתיים אשר קבעה הערכאה הראשונה ( רע''א 10130/05 טליאס נ' בנק הפועלים בע''מ (לא פורסמה, 31.10.2005); בע''מ 6633/05 חסיד נ' חסיד (לא פורסמה, 13.11.2005)). במקרה שלפנינו שתי ערכאות דחו את טענות המבקש והגיעו, לאחר בחינת העדויות והראיות, למסקנה זהה לפיה המשיבה הגישה את התלונה בתום לב ומתוך דאגה לבתה. איני רואה סיבה להתערב במסקנה זו. המבקש לא העלה ולו טענה אחת שאופייה משפטי החורגת מנסיבות המקרה דנן ועל כן דין בקשתו להידחות. משנדחתה בקשתו איני רואה לדון גם ביתר טענותיו.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות.