רע"א 1007/08 עזבון המנוח עלי ג'אליה נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' רניאל ), בגדרה התקבלה בקשת המשיבה להורות למבקשים על הפקדת ערובה בסך 75,000 ש"ח לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: תקנות סדר הדין ). לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובת המשיבה, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. זאת אף ללא הסכמת המשיבה, לאחר שניתנה לה הזדמנות להביע התנגדותה ונראה לי כי לא תיפגע זכותה כבעלת דין (במשמעות תקנה 410 לתקנות סדר הדין).

2.

המערערים הגישו תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו להם, לטענתם, עקב פעילות צה"ל, במסגרתה נהרגו בני משפחת ג'אליה (שהמערערים 7-1 הם העיזבונות שלהם) ונפצעו המערערים 21-8. בסמוך לאחר הגשת כתב ההגנה מטעמה, הגישה המשיבה בקשה לחייב את המערערים בהפקדת ערובה ריאלית להבטחת הוצאותיה, על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין. בבקשה ציינה המשיבה כי על פי הכללים שנקבעו בפסיקה יש מקום לחייב את המערערים בערובה, בפרט לאור העובדה שמדובר בתובעים שהם תושבי חוץ – תושבי רצועת עזה ובשים לב לכך שכיום אין מנגנון לאכיפת פסקי דין ישראלים ברשות הפלסטינית. בית המשפט הנכבד קמא (כב' השופטת ת' שרון-נתנאל ) קיבל את הבקשה בהיעדר תגובה מצד המערערים והורה להם להפקיד ערובה בסך 50,000 ש"ח. החלטה זו בוטלה, לבקשת המערערים ולאחר שהם הגישו תגובה מטעמם לבקשה המקורית, התקבלה ע"י כב' השופט מ' רניאל החלטה חדשה, ואולם לפיה הם חוייבו בהפקדת ערובה בסך 75,000 ש"ח. בית המשפט הנכבד קמא נימק את החלטתו המתוקנת בכך שהמערערים הם בגדר תושבי חוץ לצורך התקנה, וכן בהיעדר קיומו של מנגנון אכיפה ישירה של פסקי דין ישראליים בשטחי הרשות הפלסטינית. בית המשפט הדגיש עוד כי טענות המערערים "סתמיות", והם לא ציינו מהי הדרך שבה ניתן יהיה לגבות את ההוצאות, אם יושתו עליהם וכן כי לא הוגש תצהיר מטעם המערערים.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

3.

המערערים טוענים בבקשתם כי החלטת בית המשפט הנכבד קמא איננה מאזנת כראוי בין זכות הגישה שלהם לערכאות, אשר הוכרה בפסיקה ובין זכותה של המשיבה שלא לצאת נפסדת במידה ותזכה בדין, ולא תוכל לגבות את הוצאותיה המשפטיות. לטענת המערערים, בית המשפט הנכבד קמא לא התייחס כלל לעובדה שמדובר ב-15 מבקשים שהם בני משפחה אחת, כאשר שבעה מהם נהרגו באירוע נושא התובענה, בהם זוג הורים וחמישה מילדיהם. המערערים מדגישים כי השימוש בערובה על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין נעשה רק במקרים חריגים ונדירים, ולדבריהם, בית המשפט המחוזי הנכבד התעלם מהלכה מבוססת זו. עוד מציינים המערערים כי סיכויי התביעה להתקבל גבוהים, לאור טענות ההגנה הבלתי מבוססות שהעלתה, לטענתם, המשיבה. כן מדגישים המערערים כי הנזק שייגרם להם מדחיית תביעתם כתוצאה מאי יכולתם להפקיד כעת את הערובה– גבוה לאין שיעור מן הנזק שייגרם למשיבה כתוצאה מאי יכולתה לגבות את ההוצאות המשפטיות שיושתו על המערערים, במידה ואכן תזכה בדין.

המשיבה טוענת כי אין עילה להיעתר לבקשת רשות הערעור, נוכח העובדה שהחלטת בית המשפט הנכבד קמא הינה החלטה שבסדרי דין וערכאת הערעור לא נוטה להתערב בהחלטות מסוג זה. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי החלטת בית המשפט הנכבד קמא היא ההחלטה הנכונה בנסיבות העניין נוכח הצטברות הנתונים הבאים: מגוריהם של המערערים ברצועת עזה, היעדר קיומו של מנגנון אכיפת פסקי דין ישראלים ברשות הפלסטינית ובשים לב לכך כי המחלוקת העובדתית העומדת בבסיס תביעתם של המערערים מצריכה בירור עובדתי שונה ביחס לכל מבקש ומבקש אף שנפגעו באירוע אחד. עוד מדגישה המשיבה כי המערערים לא הוכיחו את מצבם הכלכלי הנטען בכל דרך שהיא – לרבות הגשת תצהיר – ועל כן גם לא ניתן להתייחס לטענתם לגבי קיומו של מקור הכנסה אחד ויחיד לכולם בשל היותם קרובי משפחה. לבסוף מדגישה המשיבה כי סכום הערובה שנקבע עולה בקנה אחד עם הוראות פסיקת בית המשפט הנכבד לאור העובדה שמדובר ב-21 מבקשים שונים, בהם 7 עזבונות.

4.

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, מסקנתי היא כי דין הערעור להתקבל חלקית . להלן אפרט את הטעמים למסקנתי זו.

5.

תכלית תקנה 519 לתקנות סדר הדין היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, בפרט כאשר בית המשפט סבור כי סיכויי ההליך קלושים. אולם על מנת למנוע מצב שבו הגישה לבית המשפט תתאפשר רק לבעלי אמצעים, נקבע כי על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו בגדרי התקנה האמורה במתינות ובאופן זהיר (ראו: רע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ , פ"ד מד (1) 647 (1990); ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה

(קרני שומרון) בע"מ , פ"ד מז (3) 846 (1993); רע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' אורי ניב , פ"ד נד (2) 845 (2000); רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (טרם פורסם, 11.2.2009)).

התקנה עצמה איננה כוללת קריטריונים לשימוש בה, אולם בפסיקה הותוו כמה שיקולים מנחים, הכוללים, בין היתר, את הנתונים הבאים: זכות הגישה לערכאות; סיכויי ההליך; מורכבות ההליך; מיהות הצדדים; מידת תום הלב בנקיטת ההליך.

הנתון הרלבנטי לענייננו הוא היותם של התובעים תושבי חוץ (בשטח הנשלט על ידי גורמים המצויים בעימות עם מדינת ישראל ואין אני נכנס כאן למשמעותה של עובדה זו על המכלול). בפסיקה נקבע כי כאשר תובע מתגורר בחוץ לארץ ואין בידיו נכסים בארץ שמהם יוכל להיפרע, או שאין הוא ממציא את מענו העדכני כנדרש על פי הדין – הנטיה תהיה לחייבו בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע

(ראו: רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים , פ"ד נח(5) 865, 870 (2004); רע"א 3601/04 וינצ'ון נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 18.10.07) שם בפיסקה 8 סיפא ) .

6.

בחינת השיקולים הנזכרים לעיל והחלים על נסיבות המקרה שלפנינו מובילה למסקנה כי אף שבדין הורה בית המשפט הנכבד קמא על חיוב המערערים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת, הרי שגובה הערובה שהושת – גבוה מדי. סכום הערובה שנקבע – 75,000 ש"ח – איננו מגלם איזון נכון בין זכות הגישה לערכאות, מחד גיסא, לבין זכות המשיבה שלא לצאת נפסדת במידה שתזכה בדין, מאידך גיסא (וראיה לכך שקודם לכן – בהחלטה המוקדמת שניתנה ללא שמיעת עמדת המבקשים – סכום הערבות שנדרש עמד על 50,000 ש"ח).

7.

הנה כי כן, נוכח השתלשלות הדברים שתוארה לעיל, מהות ההליך המתנהל בבית המשפט הנכבד קמא, העובדה שמדובר במבקשים רבים, אך בני משפחה אחת ונוכח דלות האמצעים הנטענת של המערערים – נראה לי כי נכון יהיה להפחית את סכום הערובה ולהעמידה על סכום של 35,000 ש"ח. הערעור מתקבל איפוא במובן זה. בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.