רע"א 1012/07 זוהיר דאוד גרייס פארח נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה נצרת

1.

המבקש הגיש תביעה כספית בסדר דין מקוצר בסך של יותר ממליון וחצי ₪, בהסתמך על "פסיקתא" שניתנה על ידי ועדת ערר מחוזית לתכנון ובניה, אשר אישרה שומה של שמאי מכריע שקבע למבקש פיצוי מכח הוראת סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965, בגין תכנית בנין עיר פוגעת. המשיבות הגישו בקשה לדחות את התביעה מחוסר סמכות עניינית, לחלופין, למחוק את כותרת התביעה ולחלופי חלופין, ליתן להן רשות להתגונן.

2.

בית משפט השלום ( כב' השופט י' בן חמו ) דחה את טענת המשיבות בדבר חוסר סמכות ואת הבקשה למחוק את כותרת התביעה, אך קיבל את בקשתן החלופית של המשיבות ונתן להן רשות להתגונן. בית המשפט בחן את טענות ההגנה של המשיבות ובהן הטענה כנגד סמכות ועדת הערר ליתן פסיקתא, טענת התיישנות עילת התביעה, טענת הקיזוז ואף בחן את טענתן כנגד קביעת שיעור הנזק, וקבע כי טענות אלו ראויות ולגיטימיות ויש ליתן למשיבות רשות להתגונן בגינן. על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את בקשת המבקש לאחר דיון בטענות הצדדים.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

3.

המבקש חוזר וטוען בבקשתו כי לא היה מקום ליתן למשיבות רשות להתגונן. לדעת המבקש מתן הרשות להתגונן ופתיחת הדיון פעם נוספת תגרום לו סבל ועוול, כשטרם קיבל פיצוי בגין התכנית הפוגעת, כאשר ההליכים בגינה מתנהלים מזה כעשור. המבקש טוען כי מתן רשות להתגונן למשיבות משרתת את מטרתן שלא לשלם למבקש את הפיצוי המגיע לו כדין. לטענתו, לאור לקונה בחוק, לא ניתן להוציא לפועל את הפסיקתא שניתנה על ידי ועדת הערר ולכן נזקק להגיש תביעה לבית משפט השלום. לגופו של עניין טוען המבקש כי לא היה מקום ליתן למשיבות רשות להתגונן בשאלת סמכות ועדת הערר ליתן פסיקתא. לדעתו, מדובר בגוף מעין שיפוטי אשר בסמכותו הטבועה ליתן פסיקתא. המבקש משיג גם על מתן רשות להתגונן בטענת הקיזוז וחוזר בהקשר זה

על שטען בפני בית המשפט המחוזי, כי טענה זו יפה רק לגבי העירייה שצורפה בטעות לתביעה, ולכל היותר היה מקום ליתן רשות להתגונן בגינה רק לעירייה, ורק בגין הסכום הנטען. המבקש טוען גם כי לא היה מקום ליתן רשות להתגונן בטענת התיישנות.

4.

עיינתי בבקשה על נספחיה והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, הכלל הנוהג הינו כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. במקרה דנן, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית המצדיקה מתן רשות לערער (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). מעבר לכך, החלטה ליתן רשות להתגונן מהווה אך הליך ביניים וההתערבות בגלגול שלישי בכגון דא הינה מצומצמת במיוחד, מאחר וטענות המבקש תידונה בלאו הכי כולן במסגרת התביעה, גם לאחר שניתנה למשיבות רשות להתגונן (רע"א 4244/93 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ

נ' סוקולובסקי (לא פורסם, 23.8.93); רע"א 732/05 האפוטרופוס הכללי נ' סלמה

(לא פורסם, 4.1.07)).

אכן, מהבקשה עולה כי עניינו של המבקש נדון מזה זמן רב בערכאות משפטיות, כולל בבית משפט זה (ראו: בר"מ 7026/06 פארח נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ולבניה נצרת (לא פורסם, 15.11.06)), ומן הראוי הוא כי המחלוקת בין הצדדים תבוא לקיצה. ואולם, בענין מתן רשות להתגונן "נקוט בידינו מאז ומתמיד הכלל, כי די לנתבע שיראה הגנה אפשרית, ולו רק בדוחק" (דברי הנשיא שמגר בר"ע 39/86 גליק נ' גליק , פ"ד מ (1) 51, 52 (1986)). מטעמים אלה דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.