רע"א 10373/06 הילה מ.ט. אבטחה ושירותים בע"מ נ. רשות המסים לישראל - אגף מס

זוהי בקשת רשות לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בבר"ע 2311/06 (כב' הנשיאה מ' ארד), שבה הוחלט שלא להיעתר לבקשת עיכוב ההליכים ולבקשה למתן צווי מניעה זמניים כנגד המשיבות 2-1 עד להכרעה בהליך העיקרי כנגד המשיבים הפורמאליים 4-3.

1.

בין המשיבים הפורמאליים 4-3 (להלן: המוכרים ) שהחזיקו במניות החברות המבקשות, לבין

כפיר ריאחי וגבריאל יעקב (להלן: הקונים ) נחתם חוזה שלפיו נמכרו מניות המבקשות, שהיו אף הן צד לחוזה, לידי הקונים (להלן: החוזה ). לטענת המבקשות, בדיקה מדוקדקת שערכו הקונים לאחר החתימה על החוזה גילתה כי זו התבססה על נתונים מטעים שנמסרו להם על-ידי המוכרים עובר לחוזה, ואשר מלמדים כי המוכרים הפרו את החוזה הפרה יסודית. בהקשר זה טוענות המבקשות כי הנתונים המטעים כהגדרתן, מתייחסים בין השאר לחוב מס של למעלה ממיליון ₪, אשר חבות המבקשות למשיבות 2-1, ביחד ולחוד. בעקבות הגילוי האמור, הגישו המבקשות תביעה כנגד המוכרים בבית משפט השלום בירושלים (ת.א. 8633/06), שבה עתרו לביטול החוזה

בין המוכרים לקונים בטענה לפגמים שונים שנפלו בו ולפסיקת פיצויים לטובתן בגין מה שכינו "מניעת רווח משמעותית".

בד בבד עם הגשת התביעה, הגישו המבקשות בקשה שבה עתרו לעיכוב גביית חוב המס על-ידי המשיבה 1 עד לבירור המחלוקת שיש למבקשות עם המוכרים בבית המשפט. בית משפט השלום נעתר לבקשה זו והורה למשיבה 1 במעמד צד אחד, להימנע מקיום הליכי הגבייה כנגד המבקשות עד לדיון במעמד המשיבים השונים באותה התביעה, לרבות המשיבות 2-1 והמוכרים.

2.

בית משפט השלום (כב' השופט ר' יעקובי) דחה על הסף את התביעה. בפסק דינו קבע בית משפט השלום, כי חיובי המס שהמבקשות עתרו למניעת אכיפתן אינם קשורים לחוזה שבין הקונים למוכרים, אלא לדיווחים שוטפים של המבקשות או לחובות הנובעים מאי דיווח. עוד קבע בית משפט השלום, כי הצדדים לחוזה היו מודעים לחובות לרשויות המס ואף נתנו דעתם עליהם במסגרת ההסכם. מכל מקום, קבע בית משפט השלום, גם לו היו למבקשות טענות כלשהן כנגד חוב המס, היה עליהן לנקוט בהליכים הקבועים בחוקי המס הספציפיים שבהם מדובר.

בחלוף יום ממתן פסק הדין, הגישו המבקשות בקשה לעיכוב הליכים בפני בית משפט השלום, שבמסגרתה עתרו להוסיף ולעכב את הליכי גביית חוב המס על ידי המשיבות 2-1 עד להגשת ערעור על ידן. בית משפט השלום דחה בקשה זו בקובעו כי משזכו המבקשות לעיכוב הליכים ממושך עד לאותה הנקודה, ומשזה התברר כבלתי מוצדק, אין עוד מקום להמשך עיכוב ההליכים בתיק. בחלוף יומיים הגישו המבקשות בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, כנגד החלטת בית משפט השלום שלא לעכב את הליכי הגביה. עם זאת, נמנעו המבקשות מלערער על פסק דינו של בית משפט השלום בתיק העיקרי.

3.

בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את הבקשה בקובעו, כי משלא הוגש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, מתייתרת בקשת רשות הערעור האמורה. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי אף אם היה מוגש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, היו סיכוייו של זה נמוכים, היות שהמקום לתקוף את חיובי המס והביטוח הלאומי שהוטלו על המבקשות אינו במסגרת תביעה אזרחית כנגד המוכרים כי באם בהליכים על-פי חוקי המס הספציפיים הרלוונטיים. על החלטה זו פונות המבקשות בבקשת רשות לערער.

4.

בבקשתן שבפניי שבות המבקשות וטוענות כי ההתקשרות אשר הביאה לרכישתן על-ידי הקונים בטלה מדעיקרא, לאור הפגמים שנפלו בה, ומכאן שיש לעכב את גבייתן של חובות המס נשוא הבקשה עד לערעור על החלטתו של בית משפט השלום. בהקשר זה טוענות המבקשות, נתונה למשיבות 2-1 האפשרות לנקוט באמצעי אשר ימזער את הפגיעה בחופש העיסוק שלהן, מכוח סעיף 116(א) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף ) והחלטתן שלא לעשות כן נגועה בשרירות לב. עוד טוענת המבקשת כי יש לדחות את טענתן של המשיבות 2-1 בדבר חוסר יריבות בינן לבין המבקשות, הן לאור הסתמכות המבקשות על דרישת המשיבה 1 כי חוב המס יומחה מן המבקשת 2 למבקשת 1, הן על רקע ההלכות בעניין זה והן בשל העובדה כי המשיבות 2-1 עצמן טענו לקיומה של יריבות משפטית במקרים דומים, כשהיה בדבר כדי לשרתן. לצד זה טוענות המבקשות כי דחיית בקשת הרשות לערער תשלול מהן את האפשרות למצות את זכותן הדיונית ובכך תפגע במקור פרנסתן ובחופש העיסוק שלהן באופן בלתי מידתי. בנוסף טוענות המבקשות, כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת עיכוב הביצוע, זאת לאור הנזק הרב שייגרם להן באם יופעלו הליכי עיקול המקרקעין שבבעלותן לעומת היעדר כל נזק למשיבות 2-1 אם יעוכב ביצוע פסק הדין, לאור כיסן העמוק. לבסוף טוענות המבקשות, כי חרף הסעיף בחוזה המורה על פתרון סכסוכים בדרך של בוררות, לבית המשפט סמכות עניינית למתן הסעד המבוקש, משחוק הבוררות אינו מעניק לבורר סמכות ליתן סעד כזה המבוקש במקרה דנן.

5.

המשיבות 2-1 טוענות בתגובה, כי משלא הוגש ערעור אין מקום ליתן סעד זמני של צו מניעה. עוד טוענות המשיבות כי משאין המבקשות חולקות על חוב המס נשוא בקשתן ומשאין הן מפרטות כיצד החוב קשור לתביעה שהגישו כנגד המוכרים, אין מקום לעכב את הליכי הגבייה של חוב המס. לחילופין טוענות המשיבות 2-1 כי אף לו הייתה קיימת מחלקות בשאלת חוב המס, היה על המבקשות לתקוף את שומות המס בדרכים הקבועות בחוק הרלוונטי, ואין להיעתר להליכים אלטרנטיביים שנועדו לעקוף דרך זו.

בהקשר זה יוער, כי המוכרים נתבקשו להגיש תגובתם לבקשה זו עד ליום 31.12.06. היום, 3.1.07, הגישו המוכרים בקשה להארכת מועד להגשת התגובה. בנסיבות העניין, ולאור תגובתן של המשיבות 2-1 , החלטתי שלא להיעתר לבקשתם זו ולקבל את ההחלטה בתיק זה בהיעדר תגובת המוכרים.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה והתחקיתי אחר ההליכים בערכאות הקודמות, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי הרשות לערער ניתנת רק במקרים שעולה בהם שאלה הנושאת בחובה שיקולים עקרוניים וכלליים, החורגים מן ההכרעה בסכסוך הספציפי שבין הצדדים המתדיינים (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3), 123 (1982)). המבקשות לא העלו בבקשתן שאלות משפטיות מעין אלה. בנוסף, הלכה היא, כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה קמא בשאלות של סעד זמני, זולת במקרים חריגים ( רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ , תק-על 98(3), 73 וראו גם החלטתי ברע"א 7850/06 חב' חלקה 32 בגוש 6400 בע"מ נ' פלסידו בע"מ , תק-על 2006(4), 866). כשמדובר בשאלה המתבררת בפעם השלישית כבענייננו, זוכים דברים אלה למשנה תוקף. עיון בנסיבותיו של המקרה דנן מלמד כי אין הוא משתייך למקרים חריגים אלה.

לא זו אף זו, בבקשתם עותרים המבקשים למתן צו מניעה זמני עד להכרעה בתיק המרכזי שהם מנהלים כנגד המוכרים. כשם שציין בית משפט קמא, המבקשות לא ערערו על פסק דינו של בית משפט השלום, ומכאן שאין זה ברור מבקשתם מהם גבולותיו של צו המניעה המבוקש. אם מתנהל בין הצדדים הליך בוררות בנושא, כשם שנדרש בחוזה ההתקשרות בין הצדדים, לא טרחו המבקשות לציין דבר אודות עצם קיומו או אודות לוח הזמנים הקבוע לו. בנסיבות אלה אין להיעתר למתן צו המניעה המבוקש.

7.

למעלה מן הדרוש ייאמר, כי גם לו הוגש ערעור על החלטת בית משפט השלום, אין מקום להיעתר לבקשה. המבקשות לא הציגו בבקשתן כל טענה כנגד חוב המס עצמו ומכאן שאין זה נהיר כלל כיצד ההכרעה בתיק העיקרי הייתה משפיעה על החובה המוטלת על המבקשות (להבדיל מן הקונים) לשלם את חוב המס. טענתן של המבקשות כי מימוש הליכי הגבייה ימנע מן הקונים לפעול להבראת המבקשות הינה סתומה, משחוב המס מוטל ממילא על המבקשות, ומשלא הוסבר כיצד דחייתו למועד אחר עשויה לסייע בהליכי שיקומן. בנוסף, כשם שצוין זה מכבר בערכאות התחתונות, לו רצו המבקשות לתקוף את שיקול דעתן של המשיבות 2-1 לעניין אכיפת חוב המס, שומה היה עליהן לנקוט בהליכים על-פי חוקי המס הנוגעים לעניין (סעיף 83-82 לחוק

מס ערך מוסף, תשל"ז-1975; סעיפים 157-150 לפקודת מס הכנסה). אי הליכתן בדרך זו מצדיקה אף היא את דחיית הבקשה בעניינן.

הבקשה נדחית איפוא. המבקשות ישאו בשכ"ט עו"ד בסך 3000 ₪ ובהוצאות משפט.