רע"א 7850/06 חב' חלקה חלקה 32 בגוש 6400 בע"מ ע"י מפרקה עו"ד צבי נ. פלסידו

זוהי בקשת רשות לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגן הנשיא י' גרוס) שלפיה הותרה על כנה החלטתו של בית המשפט המחוזי כלשונה, בדבר הותרת הסכום של 800,000 דולר נשוא הערעור בתיק העיקרי, בידיו של כונס הנכסים, תוך דחייתה באופן מעשי של פרשנותו של בית המשפט השלום להחלטה זו.

1.המבקשת 1 (להלן : המבקשת ) החזיקה בבעלותה חלקת קרקע בשותפות עם המשיבות 1 ו-2. במסגרת הבעלות המשותפת, החזיקו המבקשת והמשיבה 1 ב-25% מן הבעלות במקרקעין, ואילו המשיבה 2 החזיקה ב- 50% מן הבעלות במקרקעין. ביום 26.01.05 הגישה המשיבה 1 לבית משפט השלום תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין. ביום 30.10.05 הורה בית משפט השלום בכפר-סבא (כב' השופט ר' אמיר) על פירוק השיתוף במקרקעין בדרך של מכירה ומינה את המשיב 3 ככונס נכסים לצורך ביצוע המכירה (להלן: הכונס ). הכונס ערך התמחרות לרכישת המקרקעין והמשיבה 4 זכתה בה. לאחר מכן, ובעקבות בקשת הכונס כי בית המשפט ייאשר את המכירה, החליט בית משפט השלום על קיומה של התמחרות נוספת באולם בית המשפט, שאף בה זכתה המשיבה 4, אלא שהמחיר אשר אושר למכירתם של המקרקעין בהתמחרות שנייה זו, היה גבוה ב-800,000 דולר ביחס למחיר שנקבע בהתמחרות הראשונה שנערכה על-ידי הכונס. משאישר בית משפט השלום את המחיר שנקבע בהתמחרות השניה, הגישה המשיבה 4 ערעור לבית משפט קמא, כשטענתה המרכזית בערעור זה הייתה כי לא נדרשה ההתמחרות השנייה באולם בית המשפט לאחר שבוצעה זה מכבר ההתמחרות הראשונה.

בד בבד עם הגשת ערעורה לבית המשפט קמא פנתה המשיבה 4 לבית משפט השלום בבקשה לעכב את העברת ההפרש האמור בגובה 800,000 דולר, שבין המחיר שנקבע בהתמחרות הראשונה לבין זה שנקבע בהתמחרות השנייה, מכונס הכנסים למבקשת ולמשיבים 1 ו-2, עד להכרעה בערעור. בית משפט השלום דחה את הבקשה על הסף. על החלטה זו הגישה המשיבה 4 בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בקשה זו נידונה בפני כב' השופטת ר' לב הר-שרון, אשר הורתה ביום 25.4.06 על עיכובה של חלוקת הסכום של 800,000 דולר מכספי התמורה, והותרתו בידי הכונס עד להחלטה בערעור. לאחר החלטה זו, ובלא שהוגש ערעור כנגדה על-ידי מי מן הצדדים, פנתה המבקשת לבית משפט השלום בכפר-סבא בבקשה כי סכום עיכוב הביצוע שקבע בית המשפט המחוזי, יהיה סכום יחסי לכל אחת מן המשיבות, ולא סכום כולל. הבסיס לבקשתה זו הייתה העובדה אשר אין מחלוקת לגביה, כי בטווח הזמן שבין דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע על-ידי בית משפט השלום, לבין מתן הצו לעיכוב ביצוע על-ידי בית המשפט המחוזי, שוחררו כספים מן הכונס למשיבה 2, המהווים לטענת המבקשת, את רוב חלקה של המשיבה 2 בכספים שהוחזקו על-ידי הכונס. לפיכך, התאימה המבקשת, יהיה בעיכוב העברתו של הסכום במלואו כדי לחייב את המבקשת בהבטחת כספה של המשיבה 2, במקרה שהמשיבה 4 תזכה בערעורה.

בהחלטתו בעניין זה, קבע בית משפט השלום, כי הואיל ועיכוב הביצוע אינו אמור לשנות את היחסים שבין בעלי המקרקעין לבין עצמם, יש להתייחס לעיכוב הביצוע שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי, כאילו ניתן ביחס לכל אחד מן הבעלים המשותפים בנכס המקרקעין כפי חלקו בנכס. בית משפט השלום הבהיר בהחלטתו, כי את הסמכות לקבלתה של החלטה זו הוא שואב מכוחו של סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ). המשיבה 4 הגישה בקשת רשות ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי החליט להותיר את החלטתו הקודמת על כנה, כך שהסכום האמור של 800,000 דולר יישאר בידי הכונס עד לשמיעתו של הערעור. בית המשפט המחוזי נימק החלטתו זו בכך שבשלב זה, "זוהי התוצאה הזמנית הראויה (...) עד לשמיעתו של הערעור". מכאן הערעור שבפניי.

2.המבקשת טוענת בבקשתה, כי החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, המורה על עיכוב חלוקתם של 800,000 השקלים האמורים, בלא שנערכת הבחנה בין בעל מקרקעין אחד למשנהו על פי חלקם היחסי בבעלות, וזאת בהתעלם מהעברת הכספים אשר בוצעה זה מכבר, מן הכונס למשיבה 2, מטילה למעשה אחריות על שותף אחד בגין חבות של שותף אחר, ומאלצת את השותף האחד לממן ולהבטיח את חלקו של האחר. לטענת המבקשת, במצב הדברים הנוכחי, במקרה שהמשיבה 4 תזכה בערעורה, תוכל היא לגבות ולפרוע את 400,00 הדולרים המיוחסים למשיבה 2 מתוך החלק היחסי שהיה אמור להשתלם למבקשת, ולהשאיר את המבקשת לנהל מערכת משפטית כנגד המשיבה 2. הדבר נוגד, לטענת המבקשת, את האמור בסעיף 32 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, שלפיו "כל שותף חייב לשאת לפי חלקו במקרקעין המשותפים". עוד מוסיפה המבקשת, כי אין זה מתקבל על הדעת כי האחריות לחובות של בעלי מקרקעין אחרים תושת דווקא עליה, אף שהייתה היא היחידה מבין בעלי המקרקעין השותפים אשר התנגדו למכירתם, וכי אין זה מתקבל על הדעת כי בית המשפט התכוון אגב הבקשה לעיכוב ביצוע, לשנות דבר ביחסים שבין בעלי המקרקעין לבין עצמם.

המבקשת מוסיפה וטוענת כי בחינת מאזן הנוחות בין הצדדים, מלמד כי הואיל ולמבקשת אין נושים, והיא אף הצהירה על סולבנטיות, אין לומר כי אם לא תעוכב העברת הכספים למוכרים, לא תוכל המשיבה 4 להשיב לעצמה את הסכום האמור. עוד טוענת המבקשת, כי אף אם באופן היפותטי מדובר היה במצב של חוסר סולבנטיות, הרי שבחינת מאזן הנוחות מלמדת כי למבקשת עלול להיגרם בדיוק אותו הנזק שעלול להיגרם למשיבה 4 במקרה שמי מהצדדים יפסיד בערעור. מכאן, שהואיל והנזק שעלול להיגרם לשני הצדדים שווה לטענת המערערת, הרי שעל-פי ההלכה הפסוקה אין לתת צו לעיכוב ביצוע. לצד זה טוענת המערערת, כי בית המשפט המחוזי התעלם מטענותיה בדבר סיכויי הערעור הנמוכים של המשיבה 4 וכי אף מטעם זה יש להעניק למבקשים רשות ערעור.

4.לאחר שעיינתי בבקשה על כל נספחיה, הגעתי לידי מסקנה כי דין הבקשה ליתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי להידחות.

בקשת עיכוב הביצוע נשמעת בתיק זה זו הפעם השלישית, ואם נוסיף למניין אף את החלטתו של בית משפט השלום, אשר פירשה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ואת הערעור על פרשנות זו, נגיע לכך שהבקשה לעיכוב ביצוע נשמעת בתיק זה זו הפעם החמישית. במסגרת שמיעות מרובות אלו, ולפחות באלו האחרונות, הוצגו זה מכבר כל העובדות שהוצגו בפני בית משפט השלום בבואו לפרש את החלטת בית המשפט המחוזי, ועם זאת החלטתו בדבר הותרת הסכום שביצועו מעוכב על סך של 800,000 דולר נותרה בעינה, חרף העברת הכספים האמורים מן הכונס למשיבה 2.

הלכה פסוקה היא כי הרשות לערער ניתנת רק באותם מקרים המעוררים שאלה עקרונית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם הספציפי של בעלי-דין (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3), 123 (1982)). המבקשת לא הציגה בבקשתה שאלות משפטיות שחשיבותן המשפטית והציבורית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת. בנוסף, הלכה פסוקה היא, כי אין ערכאת ערעור מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה בכל הנוגע למתן סעד זמני למעט מקרים חריגים (ראו רע"א 1181/97 אורנה קצף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ , תק-על 97(2), 72; רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ , תק-על 98(3), 73). דברים אלה מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בגלגול שלישי של אותה סוגיה. נחה דעתי כי המקרה דנן אינו נופל בגדרם של מקרים חריגים אלה. כך, בית המשפט המחוזי מצא כי לאור מאזן הנוחות, הותרת הסכום הכולל בידי הכונס הנה התוצאה הזמנית הראויה, ולא ראיתי סיבה להתערב בשיקוליו, כשהמדובר הוא בגלגול שלישי. בחינת מאזן הנוחות בין הצדדים מגלה שהנזק שעלול להיגרם לשני הצדדים שווה על פניו, שהרי אם תזכה המשיבה 4 בערעורה ועיכוב הביצוע יקיף רק את הסכום שטרם הועבר למשיבה 2, עדיין תוכל המשיבה 4 לנהל הליך משפטי מול המשיבה 2 והנושה המובטח שלה (המשיב 7), להשבת הכספים, ואילו אם תזכה המשיבה 4 בערעורה, ועיכוב הביצוע יקיף את מלוא 800,000 השקלים, תהיה זו המבקשת שתצטרך לנהל הליך משפטי מול המשיבה 2 והנושה המובטח שלה להשבת הכספים, ומכאן שכפות המאזנים מעוינות. משאלו הם פני הדברים, אין לטעון כי מדובר במקרה שבו הנזק למבקשת הנו כה חריג, באופן המצדיק את התערבות בית המשפט בפעם השלישית. גם בחינת סיכויי הערעור בתיק העיקרי אינה תומכת בבקשתה של המבקשת. המבקשת לא הציגה בפניי כל הסבר באשר לסיכויי הערעור בתיק זה ותחת זאת הציגה הסברים רבים באשר לשאלת סמכותו של בית משפט השלום לפרש את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על-פי סעיף 76 לחוק בתי המשפט, שאלות שכאמור, היו בפניו של בית המשפט המחוזי בהכריעו כי יש להותיר את החלטתו המקורית בדבר עיכוב העברת מלוא הסכום על כנו. בהיעדר הסבר, ומשגם לגופו של עניין סבורה אני כי אין לומר כי סיכויי הערעור קלושים, משהשאלה באשר לקיומה של התמחרות שנייה הינה שאלה משפטית בעיקרה, אני קובעת כי גם שאלת סיכויי הערעור אינה מצדיקה כי בית המשפט ינקוט בצעד חריג של מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

הבקשה למתן רשות ערעור נדחית איפוא. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.