רע"א 10475/05 עיריית קרית אתא נ. קופת חולים כללית

א.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 9.10.05 (סגן הנשיא ברלינר) בתיק בר"ע 1216/05, בה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה מיום 18.7.05 (השופטת נאות-פרי), בתיק בש"א 20573/04.

ב.בשנת 2000 הגישה המשיבה תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק יד המבקשת מנכס מקרקעין בקריית אתא. בכתב התביעה ביקשה המשיבה היתר לפיצול סעדים, באופן שיותר לה בהמשך לתבוע דמי שימוש ראויים. המבקשת הגישה בקשת רשות להתגונן באיחור, מסיבה כלשהי לא צורפה הבקשה לתיק - ובעקבות בקשת המשיבה ניתן פסק דין בהעדר הגנה. פסק הדין קיבל את התביעה לסילוק יד, והתיר למשיבה "לפצל סעדיה ולהגיש אף תביעה כספית כנגד הנתבעת". ביום 13.5.01 ביטל רשם בית משפט השלום את פסק הדין מהטעם שבעת נתינתו כבר היתה מצויה בתיק בית המשפט בקשת הרשות להתגונן, ולא היה ראוי לתת פסק דין מבלי להתייחס אליה. בעקבות החלטת הרשם התנהל ההליך בתביעה לסילוק יד, והתביעה התקבלה. לאחר מתן פסק הדין הגישה המשיבה תביעה לדמי שימוש ראויים. המבקשת הגישה בקשה לדחייה על הסף, בטענה שעם ביטול פסק הדין על-ידי הרשם בוטל גם ההיתר לפיצול סעדים, ולפיכך מנועה המשיבה להגיש תביעה נוספת באותה עילה. ביום 18.7.05 דחה בית משפט השלום את הבקשה. בהחלטה נקבע כי החלטת הביטול התייחסה, מהותית, רק לעניין צו הפינוי, אך ההיתר לפיצול סעדים נותר על כנו. בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת על החלטה זו, נדחתה בבית המשפט המחוזי ביום 9.10.05. בהחלטה נקבע כי אף אם יש ממש בטענת המבקשת באשר לביטול ההיתר לפיצול סעדים, אין זה מן ההכרח שהתביעה הנוכחית תיחסם, וכן "אפשר גם, שענין זה ניתן לריפוי גם בשלב זה". כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה הנוכחית.

ג.בבקשה נטען כי אין בהחלטת הרשם, או בכל מקום אחר, אינדיקציה לכך שרק הסעיף העוסק בסילוק יד בוטל בשעתו. פסק הדין כולו – כך הטענה - בוטל מחמת הצדק, ובשל כך נמצא כי כיום אין בידי המשיבה היתר לפיצול סעדים. לאחר העיון בבקשה ובנספחיה אין בידי להיעתר לה.

ד.בראש וראשונה, מקרה זה אינו מעלה שאלה משפטית חשובה המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128, מ"מ הנשיא – כתארו אז - שמגר). לא כל שכן, כשהמדובר – על פי התוצאה – בהחלטת ביניים, שהנטיה להתערבות בשכמותה בערעור בגלגול שלישי פחותה עוד יותר; ראו ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, ס' 185 עמ' 181-180. לעיצומם של דברים, אכן בית המשפט קמא, באמרו שאפשר כי עניין פיצול הסעדים "ניתן לריפוי גם בשלב זה" העלה בעצם את שאלת המועד האחרון למתן היתר כזה, שאלה נכבדת שהושארה בעבר בצריך עיון (ראו רע"א 384/88 דוד מרגלית נ' זלמן כהן , פ"ד מז(2) 617), אך לא זו השאלה העומדת ביסוד הבקשה דנא. בנידון דידן הפעיל הרשם סמכות שבשיקול דעת בבואו לבטל את פסק הדין (שהוכתר "פסיקתא"): לא למותר לציין, כי הוא עצמו ציין שבקשת הרשות להתגונן הוגשה באיחור, ואף קבע כי הוא מאריך רטרואקטיבית את המועד להגשתה, תוך שהוא מתבסס על טיב טענות ההגנה (ראו רע"א 8940/05 יוסף חממי נ' נדרה חדאד (טרם פורסמה)). דומה, כי במקרה שכזה עומדת במשנה תוקף סמכות בית המשפט להתנות את ביטול פסק הדין בתנאים (תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), ובכלל זאת לקבוע ביטול חלקי, אף אם לא נעשה כן כאן במפורש. כזכור, במקרה דנא ביקשה המשיבה היתר לפיצול סעדים כבר בכתב התביעה, והדעת נותנת כי אך בהיסח הדעת לא הועלה הנושא כאשר נדון התיק מחדש, והדעת נותנת גם, כי אילו הועלה היה מתאשר. יתר על כן, אין מקום שהמבקשת, שהשיגה את ביטול פסק הדין (ה"פסיקתא") בטענה המוצדקת שהסוגיה ראויה להתברר, תמנע עכשיו את המשך הבירור בחלק מן הסוגיה בטענה פרוצדורלית. טענה זו, גם אילו היתה נכונה לגופה, קשה להלום ממי שזכתה לארכה של חסד בהסכמת המשיבה כדי לאפשר את בירור הסוגיה לגופה. יש לפרש איפוא את החלטת בית המשפט המחוזי כאשרור, אם גם לא בלשון ברורה שאולי עדיף היה לנקוט בה, כגון בגדרי תקנה 526 לתקנות סדר הדין האזרחי, של הבקשה לפיצול סעדים, משיקולי צדק ושכל ישר בנסיבות מיוחדות אלה (ראו ע"א 734/83 חברת החשמל נ' דוידוביץ, פ"ד לח(1) 613, 623 (הנשיא שמגר)).

ה.(1) מעבר לאמור. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, סבורני אף אנוכי כי "מוצדק שהתביעה תתברר לגופה". אכן, בעלי הדין הם גורמי ציבור; אין כמובן דופי פורמלי בניהול הליכים משפטיים ביניהם, אך היה עדיף לוא היה העניין מיושב בהליכי הגישור שנערכו. ואולם, משהוגש הליך אוסיף באשר לעירייה כגוף ציבורי, והדברים נאמרים לא רק או דווקא לגבי סכסוך זה אלא במישור כללי יותר, כי "סף ההתדיינות הפרוצדורלית" לגורם ציבורי צריך לטעמי להיות גבוה במידה מסוימת מאשר הדרך שבורר לעצמו גורם פרטי. טענות פרוצדורליות הבאות מפי רשות ציבורית לחסום בירור תביעה לגופו צריכות לדעתי להישקל על-ידי הרשות בקפידה ובזהירות, גם אם אין בהן דופי משפטי.

(2) ער אני לכך שבשונה מימים משכבר, בגישתם של המחוקק והפסיקה מתמעטת והולכת "התייחסות מיוחדת", ככל שהיתה בעבר, לרשויות הציבור והרי הן ככלל ככל אדם; כך, למשל, דין המדינה כיום לעניין סעדים נגדה כדין כל אדם, מאז בוטל בתשנ"ט סעיף 5 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה בעל דין) תשי"ח-1958, שלפיו לא ניתן היה לקבל צו מניעה או צו ביצוע בעין נגד המדינה. יתר על כן, אין קופת הציבור צריכה להינזק, וחובת עובדי הציבור לשמור עליה לא פחות ואף יותר מאשר על כיסם שלהם, ואם – למשל – על רשות לטעון התישנות נוכח בעיות ראייתיות, בידה לעשות כן; ראו הנחיית פרקליט המדינה (כפי שתוקנה) 16.1 סעיף 4, המאפשרת ככלל טענת התישנות בכפוף לנסיבות מיוחדות, בשונה מהנחיית היועץ המשפטי לממשלה משכבר שבגדרה נדרש אישור מיוחד, ושבוטלה. אך בכפוף לאלה, ו בהיקש מסוים לחובותיה של הרשות בגדרי המשפט המינהלי, הציפייה היא לנורמות ערכיות; וכבר אמר בית משפט זה משכבר הימים מפי המשנה לנשיא אלון, בד"נ 22/82 בית יולס נ' רביב , פ"ד מג(1) 441, 465: "הלכה מקובלת בידינו כי רשות ציבורית, אף כאשר פועלת היא בתחום המשפט הפרטי, מצווה היא בנוסף לקיומם של דיני המשפט הפרטי, גם על שמירתם של כללי יסוד שבתורת המשפט הציבורי ..." (שם אמנם היה המדובר בדיני מכרזים); וראו גם זמיר, הסמכות המינהלית, 36-35 ופסקי הדין המצוטטים שם. כך באשר לחובותיה של הרשות הציבורית כנאמן הציבור, לנהוג ביושר, בהגינות ובתום לב, החלות על כל פעילויותיה גם במשפט הפרטי (ראו ג' שלו, חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית , 43-42); כן ראו הנחיית פרקליט המדינה 16.1 הנזכרת, שעניינה, "הגבלות בניסוח כתב הגנה בתביעות נגד המדינה" , בהן מטילה המדינה על עצמה הגבלות הבאות למנוע "את הרושם שהמדינה נוקטת תכסיסי הכבדה בלתי ענייניים". בסיפה של אותה הנחיה נאמר, כי "על כל פרקליט המגן על המדינה בתביעה אזרחית לזכור, כי מטרתו איננה דחיית התביעה בכל מקרה. אכן, מחד גיסא עליו לדאוג לכך שהמדינה לא תשלם סכומי כסף ללא הצדקה, אולם מאידך גיסא עליו גם לדאוג לכך, שאם לאזרח נגרם עוול שהינו בר פיצוי על פי חוק, והמדינה אחראית לו - תפצהו המדינה...". לדידי יפים דברים אלה לרשויות ציבור בכלל, ככלל וכעיקרון.

(3) סוף דבר, לא באתי להטיל דופי במבקשת דנן, אלא להצביע על קו ערכי שיש לו מקום בפרהסיה הציבורית. כמובן, אין בכל אלה כדי לקבוע באשר לדיון המהותי בתיק דנא לגופו .

ו.כאמור, לא אוכל להיעתר לבקשה.