רע"א 108/14 מ. אסרף חברה קבלנית לעבודות בנין בע"מ נ. פריטלי בע"מ

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ר' יעקובי ) מיום 19.12.2013 לבטל צו עיקול זמני על כספים המוחזקים בידי המשיב 4.

1.

בחודש ינואר 1997 נחתם הסכם בין המבקשת 1, חברת מ. אסרף חברה קבלנית לעבודות בנין בע"מ (להלן: החברה ) באמצעות המבקש 2, מר מיכאל אסרף, שהוא בעל השליטה בה (להלן: אסרף ) ובין המשיבים 3-1 (להלן: המשיבים ), לפיו התחייבה החברה לבנות יחידות דיור במקרקעין שבבעלות המשיבים בפסגת זאב תמורת אחוז מהתקבולים ממכירתן (להלן: ההסכם ). דא עקא, פרויקט הבניה לא הושלם מסיבות שונות ולאחר שהתקיימה פגישה בין הצדדים, ביקשה החברה מהמשיבים לשלם לה סכום העולה על 6,000,000 ש"ח, בגין עלות עבודות הפיתוח שביצעה במקרקעין. המשיבים דחו את בקשת החברה והצדדים פנו להליך בוררות. על פי פסק הבורר שנתן המהנדס יורם גדיש ביום 20.11.2007 חויבו המשיבים לשלם לחברה סך של 6,075,000 ש"ח. המשיבים מצידם הגישו בקשה לביטול פסק הבוררות (ה"פ 7009/08) ובית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ר' שטרנברג אליעז ) קיבל ביום 29.4.2008 את בקשתם וביטל את פסק הבוררות בשל פגמים שנפלו בו ובין היתר, משום שהבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו וכן משום שפסק הבוררות אינו כולל קביעה סופית בת אכיפה. כמו כן הגישו המשיבים ביום 12.6.2007 לבית המשפט קמא תביעה נגד המבקשים לתשלום סך של 4,000,000 ש"ח, בגין כשלון הפרויקט ואילו המבקשים הגישו תביעה שכנגד בה עתרו לפיצוי בסך של 5,600,000 ש"ח.

2.

ביני לביני הגישו המשיבים לבית משפט השלום בירושלים תביעה כספית נגד המשיב 4, מנשה יוספוב (להלן: יוספוב או המחזיק ), בשל חוב שהוא חב להם, לטענתם, בגין רכישת אחת מהדירות בפרויקט (ת"א 14714-08). בפסק דינו מיום 18.4.2013 קיבל בית המשפט (כבוד השופטת מ' ליפשיץ-פריבס ) את התביעה וחייב את יוספוב לשלם למשיבים סך של 776,372 ש"ח, בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. לאחר מתן פסק הדין, פנו המבקשים ביום 31.10.2013 לבית המשפט המחוזי בבקשה להטיל צו עיקול זמני במעמד צד אחד על הכספים המגיעים למשיבים מידי יוספוב, בטענה כי סיכויי הזכייה של המבקשים בתביעה שכנגד גבוהים וכי מצבם הכלכלי של המשיבים גרוע. על כן יש מקום למתן צו העיקול ולמנוע הכבדה על ביצוע פסק הדין. בהחלטתו מאותו היום קיבל בית המשפט את הבקשה. המשיבים ביקשו כי יוספוב יפקיד את הכספים שהוא חב להם בקופת בית המשפט או בחשבון נאמנות שייפתח לטובת העניין, אולם המבקשים ויוספוב התנגדו לכך וביום 3.12.2013 הגישו המשיבים בקשה לביטול צו העיקול הזמני, במסגרתה טענו כי מצבם הכלכלי איתן ולכן לא מתקיימים התנאים למתן הצו, ובפרט לא מתקיים יסוד החשש להכבדה על ביצוע פסק הדין. המבקשים והמחזיק השיבו ובית המשפט המחוזי קיים דיון במעמד הצדדים במהלכו הוסכם כי בית המשפט יכריע בבקשה על סמך כתבי הטענות והטיעונים בעל-פה. בהחלטתו מיום 19.12.2013 קיבל בית המשפט קמא את בקשת המשיבים לביטול צו העיקול הזמני, בקובעו כי המבקשים לא הצליחו לבסס חשש סביר שאלמלא יינתן הצו תיווצר הכבדה על ביצוע פסק הדין. בית המשפט קמא תמך את קביעתו בכך, שהמבקשים לא בחנו את מצבם הכלכלי הנוכחי של המשיבים, אלא הסתמכו על טענות מתיק אחר שהתנהל בשנת 2005, ולא סתרו את טענות המשיבים כי הבקשה שהגישו לפטור מאגרה בשנת 2005 נבעה בעיקר מחוב גדול לבנק שהוסדר בינתיים בפשרה במסגרתה נמכרו חלק מן המקרקעין. בית המשפט קמא הוסיף כי תשלום האגרה בסך 50,000 ש"ח בהליך שבפניו, מחזק את טענתם של המשיבים בדבר חוסנם הכלכלי. לפיכך, הורה בית המשפט קמא על ביטולו של צו העיקול הזמני.

3.

מכאן הבקשה שלפניי בה טוענים המבקשים כי לנוכח הראיות שהציגו לבית המשפט בדבר חוסר יכולתם הכלכלית של המשיבים, היה על בית המשפט להעביר את נטל ההוכחה לכתפיהם של המשיבים להוכיח כי מצבם הכלכלי איתן, אך אלה לא הרימו את הנטל. המבקשים שבים ומפנים לבקשה לפטור מאגרה שהגישו המשיבים בשנת 2005 בה טענו לחוסר יכולת כלכלית, ולתצהירי העדות הראשית שהגישו לבית המשפט קמא במסגרת ההליך משנת 2005, בהם טענו המשיבים כי מצבם הכלכלי עגום. המבקשים מוסיפים וטוענים כי המשיבים לא עמדו בהסכם הפשרה שנחתם עם הבנק המלווה ובסופו של יום מונה כונס נכסים למימוש הנכס לצורך פירעון החוב וכי העובדה שהמשיבים שילמו אגרה בסך 50,000 ש"ח בהליך דנן, אינה מלמדת כי הם יוכלו לעמוד בפירעון סכום התביעה שכנגד, העומד על סך של 5,600,000 ש"ח. המבקשים מוסיפים כי המשיבה 1 הוקמה אד-הוק לשם ביצוע פרויקט הבניה שבמחלוקת וכי היא חבה לרשות התאגידים סך של כ-12,000 ש"ח.

4.

המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, מצבם הכלכלי איתן ואין להסיק ממצבם הכלכלי בשנת 2005 על מצבם הכלכלי כיום, שעה שעמדו בהחזר חובות לבנק המלווה בסך של כ-6 מליון ש"ח. עוד מציינים המשיבים כי הם הגישו את הבקשה לפטור מאגרה בשנת 2005 נוכח החובות שהותירו המבקשים לבנק המלווה בגין הפרויקט, אולם חובות אלו הוסדרו. המשיבים מוסיפים כי המבקשים לא הביאו ראיות להוכחת מצבם הכלכלי היום, ומכל מקום הם נמנעו מלחקור את המשיב 2 על תצהירו, בו הצהיר כי מצבם הכלכלי של המשיבים איתן. אשר לתום ליבם של המבקשים, טוענים המשיבים כי המבקשים אינם מתכוונים לגבות מהמחזיק את הסכום שיעוקל אף אם יזכו בתביעה שכנגד. המשיבים מפנים בהקשר זה לכך שהן אסרף, הן יוספוב התנגדו להצעה להפקיד את הכספים בקופת בית המשפט. המשיבים גורסים כי גם אם נטל ההוכחה רובץ עליהם, הרי שהם עמדו בו משום שהדפו את טענות המבקשים והוכיחו בעדויות ומסמכים כי החוב לבנק סולק לפני שנים ומאז מצבם איתן.

המחזיק לא הגיב לבקשת רשות הערעור.

5.

דין הבקשה להידחות.

כלל הוא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית שעניינן סעדים זמניים, אלא במקרים חריגים בלבד (ראו: רע"א 707/12 מולא נ' קדמני , פיסקה 10 (21.3.2012)); רע"א 4168/13 א.ב אזריק 2009 בע"מ נ' אזריק , פיסקה 4 (21.7.2013)). המקרה דנן אינו מצדיק התערבותי. עיון בטענות שהעלו המבקשים מלמד כי המחלוקת בין הצדדים תחומה למסכת העובדתית שהוצגה בפני בית המשפט קמא. יתר על כן, דיון בבקשה לביטול צו זמני משמעה דיון בבקשה להטלת הצו הזמני מלכתחילה, קרי: נטל השכנוע כי יש להותיר את הסעד הזמני על כנו רובץ על מבקש הסעד הזמני (ראו: רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ פ"ד נא(3) 789, 800 (1997); רע"א 2727/04 שלטי הגליל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , פיסקה 5 (31.5.2005)). לפיכך נדרשו המבקשים להוכיח את קיומו של יסוד "ההכבדה", כלומר, כי קיים חשש סביר שאי מתן צו העיקול יכביד על ביצוע פסק הדין (תקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; רע"א 10076/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ICC Industries Inc , פיסקה 6 (28.11.2007)). לצורך כך המבקשים נסמכו כאמור על כתבי בית דין שהגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בהליך משנת 2005, אך לא ביססו את הטענה ולא הציגו ראיות המוכיחות כי זהו מצבם הכלכלי של המשיבים נכון להיום וכי מצבם מעורר את החשש כי אם לא יוטל העיקול שנתבקש, תסוכל זכותם להיפרע מן המשיבים אם תתקבל התביעה שכנגד שהגישו נגדם. זאת ועוד - ניתן היה לממש את תכלית העיקול הזמני אילו קיבלו המבקשים את הצעת המשיבים להפקיד את הכספים המגיעים מיוספוב בקופת בית המשפט, אך המבקשים סירבו לכך בלא הסבר המניח את הדעת ויש לזקוף את הדבר לחובתם.

סיכומם של דברים, הבקשה נדחית.

המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים בבקשה בסך של 7,500 ש"ח.