רע"א 1085/04 מנחם אבן חן נ. הרב משה לנדאו שליטא

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופט ד' ארבל), אשר קיבל את ערעור המשיבים על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופטת י' שבח), והורה למחוק את המשיבים מתביעתו של המבקש, בהיעדר יריבות או עילה כנגדם.

2.המבקש עבד בייצור ושיווק מוצרי מזון במפעלו בעיר בני ברק. בשלב מסוים נשללה ממנו תעודת הכשרות שלו. הוא פנה בערר למועצת הרבנות הראשית, בטענה כי שלילת תעודת הכשרות נעוצה הייתה בשיקולים זרים שאינם נוגעים לדיני הכשרות, אולם עררו נדחה. עתירה שהגיש בעניין לבית המשפט הגבוה לצדק נדחתה, לאחר שהמשיב כאן הצהיר כי אם המבקש יעמוד בתנאים מסוימים תוחזר לו תעודת הכשרות. המבקש לא הסתפק בכך, והגיש תביעה כנגד המשיבים ואחרים, בטענה לאחריותם לנזקיו כתוצאה מפעולת הסרת הכשרות ממוצריו.

3.המשיבים עתרו למחיקת התביעה כנגדם על הסף, בהיעדר עילה ויריבות, וכן בטענת התיישנות וטענות נוספות אשר אינן בפנינו בגדרי הליך זה. בית משפט השלום דחה את בקשתם. אשר למשיב 1, נקבע כי נוכח הדין המחייב את הרב המקומי לנהוג לפי דיני הכשרות בלבד, ונוכח טענות התובע לפיהן שלילת הכשרות נבעה מטינה אישית ומסכסוך בין פלגים יריבים, כולל כתב התביעה טענות שאם תוכחנה, עשויות הן להקים עילה כנגדו. לפיכך, קבע בית המשפט כי לא קמו התנאים למחיקת התביעה כנגדו על הסף, בטרם בירורה. באשר למשיבה 2, נקבע כי בהיותה המעבידה של המשיב 1 ומשלמת שכרו, והוא משמש אורגן שלה כחלק ממערך השירותים שהיא מספקת - עשויה לקום כלפיה עילת תביעה בגין אחריותה השילוחית, ולפיכך גם בעניינה אין מקום לדחיית התביעה על הסף.

4.ערעורם של המשיבים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב התקבל. בית המשפט ניתח את הוראות סעיף 7(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952, וקבע כי עובד הציבור יוגן בכל תובענה שאינה בעילת רשלנות, אם פעולתה נעשתה בתחום סמכותו, ואף המדינה לא תהיה אחראית לפעולתו זו. סעיף 2(א) לחוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983, מסמיך את הרב המקומי כרשות מינהלית לצורך מתן הכשרים, ואף יוצר מנגנון ערר על החלטתו, אשר כפוף מצידו לביקורת בג"ץ. משכל טענות המבקש בתביעתו נוגעות לתיפקודו של המשיב 1 במסגרת סמכותו המינהלית, ומשההליך המינהלי הסתיים באישור תקינות פעילותו על-ידי מועצת הרבנות הראשית, ועתירה לבג"ץ בעניין זה נדחתה, לא ניתן לשוב ולפתוח את הטענות במסלול עוקף של הגשת תביעה אזרחית אישית. זאת ועוד, בית משפט השלום עצמו מחק את התביעה כנגד הרבנים הראשיים אותה עת וכנגד הרבנות הראשית, בטענה כי אלו חסינים מכוח הוראות פקודת הנזיקין וחוק הנזיקים שפורטו לעיל, ואין יסוד להבחין ביניהם לבין הרב המקומי לעניין זה, משלא יוחסה לו רשלנות בכתב התביעה. אף לגבי המשיבה 2 קבע בית המשפט כי לאור מעמדו העצמאי של הגוף הרבני באשר להחלטות בעניין כשרות, לא ניתן לייחס למשיבה 2 אחריות שילוחית מכוח הטענות שנטענו כנגדה בכתב התביעה, ועל כן גם דין התביעה כנגדה להימחק.

5.בבקשתו שלפנינו, טוען המבקש כי לפי ההלכה, עשוי עובד ציבור לחוב חבות אישית בנזיקין לפעולה שעשה במסגרת תפקידו, אם הייתה בהתנהגותו סטייה של ממש מסטנדרט ההתנהגות הראוי. לטענתו, שלילת תעודת הכשרות ממנו נעשתה ללא הליך הוגן, ומשיקולים זרים, שמהותם לא פורטה. כן הוא טוען כי אל לו למשיב 1 לחסות בצל חסינות עובדי הציבור, שכן מינויו במועד הרלבנטי היה שלא כדין.

6.דין הבקשה להידחות ולו מן הטעם שהיא נתייתרה. בתביעה העיקרית (ת.א. 113659/01) שבגין החלטת ביניים בה הוגשה בקשת רשות ערעור זו, ניתן כבר פסק דין המוחק את התביעה, ובכך נסתיים ההליך העיקרי בתיק זה. בקשה לביטול פסק הדין נדחתה אף היא. החלטות אלה הן חלוטות. ברור, איפוא, כי בנסיבות אלה, הליכי הביניים נבלעו בתוך פסק הדין ושוב אין להם מעמד המצריך החלטה שיפוטית. יש לציין בהקשר זה כי פסק הדין אשר מחק את התביעה העיקרית ניתן עוד ב-7.12.03, ואילו בקשת רשות הערעור הוגשה כחודשיים לאחר מכן, בעת שהיתה תלויה ועומדת בקשת המבקש לבטל את פסק הדין.

לאור האמור, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

המבקש ישלם למשיבים את הוצאות בקשה זו בסכום כולל של 10,000 ₪.