רע"א 11043/05 אלטורי מאג'ד נ. אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ

1.לפני בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ד' ארבל), שבו נתקבלה השגתה של המבקשת על החלטתו של בית משפט השלום בפתח תקווה (כבוד השופט י' שנלר).

המבקש עסק ביום 9.7.2000 בהובלה של מטען במשאית מסוג "פול טריילר", שלה הייתה מחוברת, באמצעות יצול, עגלה נגררת (להלן: המשאית ו -העגלה ). הוא פרק את המטען וביקש לשוב ולחבר את העגלה למשאית. תוך כדי כך, המבקש נפל ונחבל בברכו. מכאן תביעתו על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להל: חוק הפיצויים ).

2.בית משפט השלום תאר בפירוט את מלאכת פריקת המטען ואת התאונה שבאה בעקבותיה: "התובע הוביל מטען במשאית פול-טריילר, דהיינו במשאית לה מחוברת עגלה נגררת. לשם פריקת המטען, יש להרים את ההבר של העגלה, המופעל באמצעות כח המשאית. לאחר פירוק המטען [מהעגלה], יש לנתק את החיבור שבין המשאית לעגלה ואזי לפרוק את מטען המשאית, באותה דרך. לאחר מכן, יש לחזור ולחבר את העגלה למשאית, על מנת שניתן יהיה להוביל את העגלה הריקה יחד עם המשאית". בית המשפט הוסיף ותאר את ה"חיבורים" שבין המשאית לעגלה הכוללים פין המתחבר ליצול "צינורות למעצורי אויר" וכן שרשראות אבטחה. המבקש, כך נפסק, ביקש לשוב ולחבר בין המשאית לבין העגלה לאחר שסיים להוריד את המטען; לאחר שביצע את החיבור בצד אחד של היצול, הוא ביקש לעשות כן גם בצד השני. אז "ניסה התובע [המבקש] לעבור מעל היצול, אולם רגלו נתפסה בצד ימין של השרשרת" המבקש נפל ונחבל בברכו.

בית משפט השלום קבע כי נסיבות אלו באות בגדר "תאונת דרכים" כמשמעותה שבחוק הפיצויים. נקבע כי חיבור העגלה למשאית מהווה פעולת לוואי הכרחית לנסיעה. "אין חולק" – כך קבע בית המשפט – "כי ללא חיבור אותם צינורות נדרשים לא ניתן לבצע את הנסיעה במשאית עם הנגרר". משכך קבע בית המשפט כי מתקיים שימוש כהגדרת תיבה זו בחוק הפיצויים וכי השימוש הינו למטרות תחבורה. בית המשפט הוסיף וקבע כי חיבור העגלה למשאית איננו מהווה פעולה הנלווית לפריקת המטען.

3.כנגד החלטה זו הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור בפני בית המשפט המחוזי, הבקשה נתקבלה ובית המשפט המחוזי קבע כי לא מתקיימת בנסיבות העניין "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים. בית המשפט קבע כי חיבור העגלה למשאית "בא לסייע ולהבטיח את סיום הפריקה ואת הגעת הנגרר והמשאית בשלום, לכן הוא מהווה פעולה אינצדנטלית שהינה חלק אינטגרלי משהשימוש העיקרי של הפריקה". בית המשפט הוסיף והדגיש את סמיכות הזמנים בין מלאכת הפריקה לבין החיבור בין המשאית לעגלה ומסקנתו הייתה שאכן המקרה שבפנינו בא בגדר השימוש הממעט של טעינה ופריקה. עוד סבר בית המשפט המחוזי כי לא מתקיים במקרה זה "שימוש ברכב מנועי" במובן חוק הפיצויים שכן נפילה בעת ניסיון לעבור מעל היצול איננה נכנסת לאף אחד מן השימושים המוכרים.

4.כנגד פסק דין זה מופנית בקשת רשות הערעור שלפני. בטענותיהם התייחסו הצדדים, בין היתר, להלכה שנפסקה בבית משפט זה ברע"א 418/03 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה , פ"ד נט(3) 541. המבקש סבור כי הלכה זו תומכת בעמדתו, ואילו המשיבה סבורה שאין בהלכה זו כדי לשנות ממסקנתו של בית המשפט המחוזי.

החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. לאחר ששקלתי בדבר הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הערעור.

5.בעניין אוסם הנ"ל פסקנו כי מקום בו אירוע תאונה מקיים את אחת מדרכי השימוש המוכרות קמה תחולה לחוק אף אם בד בבד מקיים האירוע את הוראת ההמעטה. "אירוע המקיים הן את הריבוי הן את ההמעטה" - כך הוספנו וציינו - "מגלם בתוכו למעשה שתי פעולות ומתוך שאחת מהן הוכרה במפורש על ידי החוק כדרך של 'שימוש ברכב מנועי', אין להדירה מן החוק, אך משום שבמקביל נתקיימה גם פעולה אחרת" (שם, בעמ' 560 – 561). ובעניינו: אף אם נניח כי האירוע מקיים את חריג הטעינה והפריקה, כפי שסבר בית המשפט המחוזי עדין אין בכך כדי לשלול מניה וביה את קיומה של "תאונת דרכים" השאלה המכרעת היא האם האירוע מקיים גם את אחד השימושים המוכרים.

6.בית משפט השלום סבר כי במקרה זה מתקיים שימוש מוכר, שכן מדובר, לשיטתו, בפעולת לוואי הכרחית ל"נסיעה". ניתנת האמת להיאמר, כי שאלת הכללתו של המקרה הזה בגדרי השימוש של "נסיעה" היא גבולית; קו הגבול שבו מתחילה ומסתיימת הנסיעה אינו תמיד קל לשרטוט, ויעידו על כך פסקי הדין שניתנו בסוגיה זו, המציגים גישות שונות, מהן מרחיבות ומהן מצמצמות (ראו למשל ע"א 358/83 שולמן נ' "ציון" חברה לביטוח בע"מ , פ"ד מב(2) 844; רע"א 5738/97 תעבורה, מיכלי מלט בע"מ נ' הסנה, חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נג(4), 145; רע"א 6454/99 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' דואני , פ"ד נו(3) 495). ואולם במקרה שבפנינו אין צורך לקבוע מסמרות בעניין זה הואיל ומן החומר שבפני ניתן ללמוד שמתקיים שימוש אחר – "ירידה מן הרכב".

בעניין אוסם הנ"ל פסקנו כי אף אם כניסה לרכב או ירידה ממנו מהווה פעולת לוואי של הטעינה והפריקה, עדיין, בא המקרה בגדר חוק הפיצויים, שכן מתקיים גם השימוש המוכר (כניסה או ירידה). הדברים יפים גם לעניינו. אף כי אין בפנינו תיאור מדויק של נסיבות האירוע, המסקנה המתבקשת מן הכתובים ומן התצלומים שצורפו לבקשה הוא שהמעבר מעל היצול היה כרוך, בהכרח, בעליה ובירידה ממנו. העלייה ליצול, בנסיבות המקרה, כפי שהן משתקפות מן החומר שלפני, כמוה כעלייה על דופן המשאית עצמה, והירידה מהיצול כמוה כירידה מדופן המשאית אל הקרקע. הפסיקה הכירה כנפילה בעת ירידה מארגז משאית כ"ירידה" כמשמעה בהגדרת ה"שימוש ברכב מנועי" (ראו למשל עניין אוסם הנ"ל) ולשיטתנו המסקנה, במקרה שלפנינו, צריכה להיות דומה: הארוע בו נפגע המבקש הוא תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים.

הערעור מתקבל אפוא. התוצאה שנקבעה בפסק-דינו של בית-משפט השלום תשוב לתוקפה. המשיבה תשא בהוצאות המבקש ובשכר טרחת עורך-דין בסכום של 15,000 ש"ח.