רע"א 11104/07 יוסי מורד נ. ברכה בנדיקטה נחום

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגני הנשיא י' טימור ונ' הנדל והשופטת ש' דברת), אשר דחה את ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט השלום באילת (השופטת ד' בלטמן-קרדאי).

1.

המבקש החזיק כשוכר בנכס שבבעלות המשיבים. המשיבים הגישו בשנת 2004 תביעה בסדר דין מקוצר לפנותו מהנכס, לאחר שלטענתם הפסיק המבקש לשלם את דמי השכירות בשנת 1997.

ההליכים בבית משפט השלום התמשכו עקב מחדלים דיוניים של המבקש. ביום 11.9.05 התקיים דיון במעמד הצדדים, ובסופו קבע בית המשפט, כי על המבקש להגיש תוך שבעה ימים תצהיר גילוי מסמכים שאליו יצורפו כל המסמכים שבידו, וכן נקבע ליום 22.9.05 מועד לשמיעת ראיות. עוד נקבע, כי אם המבקש לא יגיש את תצהיר גילוי המסמכים, תימחק הגנתו ללא התראה נוספת.

המבקש לא מילא אחר ההוראות שבהחלטה מיום 11.9.05 ולא הגיש תצהיר גילוי מסמכים, והמשיבים ביקשו להורות על מחיקת הגנתו ועל מתן פסק דין בתביעתם. ביום 20.9.05 בית המשפט הורה על מחיקת ההגנה. בעקבות כך, ביום 26.9.05 ניתן פסק דין, שבו הורה בית משפט השלום על פינוי המבקש מהנכס, וכן על כך שהמבקש ישלם למשיבים סכום של 28,000 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה, וכן הוצאות משפט ושכר טרחה.

המבקש הגיש לבית משפט השלום בקשה לביטול ההחלטה מיום 20.9.05, והבקשה נדחתה ביום 17.11.05.

2.

המבקש ערער בפני בית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט השלום, ועל החלטות הביניים מהימים 11.9.05, 20.9.05 ו-17.11.05.

בית המשפט המחוזי ציין בפסק דינו, כי המבקש לא עתר בפני בית משפט השלום לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה, אלא רק לביטול ההחלטה שקדמה למתן פסק הדין (ההחלטה מיום 20.9.05), וכי בנסיבות אלה לא היה מקום להגיש ערעור על פסק הדין. עם זאת, בחן בית המשפט קמא את הערעור כמופנה נגד פסק דינו של בית משפט השלום.

בית המשפט המחוזי קבע, כי לא נפל כל פגם במתן פסק הדין, שכן בית משפט השלום נתן את פסק דינו תוך הפעלת שיקול דעת, וכאשר המבקש לא הראה כל סיכוי להגנתו. זאת, מאחר שהמבקש עצמו הודה כי לא שילם דמי שכירות במשך למעלה משנתיים וכי היה עליו לשלם שכר דירה בשיעור של 500 $ לחודש, ואף לא העלה כל טענה כנגד זכויות המשיבים להחזקה בנכס. אשר לטענת המבקש שלפיה אין לחרוץ דינו מכוח תקנות סדרי הדין, נקבע כי המבקש התעלם במופגן מהוראות בית המשפט ובכך הביא להתמשכות ההליכים, וכי אין לאפשר לו להמשיך ולהחזיק בנכס כאשר הוא עצמו מודה כי הוא הפר את התנאים להחזקתו.

3.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי. טענתו המרכזית של המבקש היא כי פסק הדין ניתן ללא דיון לגופו של עניין בטענות הצדדים. לטענתו, יש לו סיכויים טובים להתגונן בפני התביעה, וטענות ההגנה שלו מצדיקות בירור בפני בית המשפט. כמו כן נטען, כי אי הגשת תצהיר גילוי המסמכים הוא פגם שניתן לתיקון. לטענת המבקש, הוא זכאי ליומו בבית המשפט, וזוהי זכותו היסודית והאלמנטרית.

המבקש מוסיף וטוען, כי קיימת סתירה מהותית בין החלטת בית משפט השלום לקיים ישיבת ראיות לבין ההחלטה למחוק את כתב ההגנה מבלי לשמוע ראיות בתיק.

המבקש מעלה גם שורת טענות הנוגעות לתביעת המשיבים. כך לדוגמה הוא טוען, כי המשיב 2 עושה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט. לטענתו, המשיב 2 אינו צד בתיק, ואין לו כל מעמד משפטי, ולכן לא היה מקום לתת פסק דין לזכותו. כן טוען המבקש, כי המשיבה 1 נפטרה שישה ימים לפני מתן פסק דינו של בית משפט השלום, ועל כן לא היה מקום לתת פסק דין אף לזכותה.

טענה נוספת שמעלה המבקש בעניין זה היא כי בתביעת המשיבים נתבקש גם סעד של תשלום דמי שכירות, בעוד שבמכתב מטעם המשיבים נטען כי לא קיים הסכם שכירות בר תוקף בנוגע לנכס, ולכן אין עילה לדרישת דמי שכירות. עוד נטען, כי בכתב התביעה טענו המשיבים לדמי שכירות בסכום של 400$, בעוד שבמסגרת ההליכים הם טענו לדמי שכירות בסכום של 500$. בנוסף טוען המבקש, כי אין מחלוקת שהוא ערך שיפוצים שונים בדירה, ועל כן צריך היה לקיים דיון שבו ייקבע השווי הכספי של אותם שיפוצים, אשר יקוזז מגובה החוב. המבקש מוסיף וטוען, כי המשיבים גבו ממנו דמי שכירות גבוהים מאלה שמותר היה להם לגבות לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972.

4.

ביום 25.9.08 הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, לאחר שבית המשפט המחוזי התנה את עיכוב ביצוע פסק הדין בהפקדת ערבות בסכום של 5,000 ש"ח.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה לרשות ערעור על נספחיה החלטתי לדחותה מבלי לבקש את תגובת המשיבים.

כידוע, הרשות לערעור שני ניתנת במשורה ורק במקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים להליך הספציפי [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. המקרה שבפניי אינו מעלה כל שאלה משפטית או עקרונית כאמור, ועל כן אינו מצדיק דיון בגלגול שלישי.

6.

גם לגופו של עניין איני מוצא ממש בטענות המבקש. הדיון בתביעת המשיבים נדחה מספר פעמים עקב מחדליו הדיוניים של המבקש. בהחלטת בית משפט השלום מיום 11.9.05, אשר ניתנה במעמד הצדדים ובאי כוחם נקבע, כי על מנת לאפשר את בירור התיק יש לקיים ישיבת ראיות מוקדמת ככל האפשר. עוד נקבע, כי על המבקש להגיש, בתוך שבעה ימים, תצהיר גילוי מסמכים, וכי "באם לא יוגש תצהיר גילוי מסמכים במועד יימחק כתב ההגנה ללא התראה נוספת, ולכן המזכירות תעלה התיק למתן החלטה בעוד 10 ימים".

בנסיבות אלה אין כל "סתירה מהותית" בין ההחלטה מיום 11.9.05 לבין ההחלטה למחוק את כתב ההגנה, ואין מקום להתערב בהחלטה למחוק את כתב הגנתו של המבקש ובעקבות כך ליתן פסק דין כנגד המבקש. איני מוצא מקום להתערב גם בקביעת בית המשפט קמא, שלפיה "לא הראה [המבקש] כל סיכוי להגנתו בתביעה הנדונה". לפיכך, בדין קבע בית המשפט קמא, כי "במקרה הנדון לא היה מקום לבטל את פסק הדין מחובת הצדק, הואיל ואין כל פגם במתן פסק הדין".

איני מוצא לנכון לקבל את טענות המבקש, כי יש לקבל את הבקשה מאחר שנתונה לו הזכות לקבל את יומו בבית המשפט, וכי אין לפגוע בזכות זו עקב מחדליו הדיוניים. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו על ידי השופט עציוני בע"א 103/71 נורדיה נ' בכר , פ"ד כו(1) 320, 325 (1972):

"אמנם אין הפרוצדורה 'מיטת סדום', אבל גם מזרון סתם אין היא שאתה מקפלו וזורקו ממקום למקום. תקנות הדיון - מטרתן ליצור מסגרת נאותה כדי לאפשר לצדדים להגיע לחקר האמת בדרך היעילה ביותר, ולכן מן הראוי כי נקפיד ככל האפשר לקיימן."

התעלמות המבקש מההחלטות שניתנו בעניינו היא שהביאה להתמשכות הדיון ולבסוף למתן פסק דין בהיעדר הגנה. זאת ועוד, המבקש אף לא העלה כל נימוק שעשוי להצדיק את אי הגשת תצהיר גילוי המסמכים על ידו על פי החלטת בית משפט השלום. על כן, אף טעם זה אינו טעם מספיק לקבלת הבקשה לרשות ערעור.

יתר טענותיו של המבקש הן טענות עובדתיות במהותן, אשר אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהן, וקל וחומר שלא בגלגול שלישי [ בע"מ 6633/05 חסיד נ' חסיד

(לא פורסם, 13.11.05); רע"א 10820/05 מועלם נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 20.4.05)] .

אי לכך, הבקשה לרשות ערעור נדחית. ממילא נדחית גם בקשת עיכוב הביצוע.

משלא נתבקשה תגובת המשיב איני עושה צו להוצאות.