רע"א 1133-23 רע"א 1133-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 5.1.2023 (ע"ר 19951-12-22, השופט הבכיר מ' רניאל). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהוגש על החלטתה של רשמת בית המשפט המחוזי מיום 27.11.2022 (ע"א 61798-09-22, השופטת ע' וינברגר בכשירותה כרשמת).

2.מקורו של ההליך בתביעה שהוגשה לבית משפט השלום בחיפה נגד המשיבה, שירותי בריאות כללית, בטענה להתרשלות בטיפול רפואי שניתן למר ישראל זאבי ז"ל, בעלה המנוח של המבקשת 2 (להלן בהתאמה: המנוח ו-המבקשת). כמבקש 1 צוין בבקשת רשות הערעור עיזבונו של המנוח. מבלי לפרט, יצוין כי בסופו של יום בית משפט השלום דחה את התביעה ביום 14.6.2022 (ת"א 10004-12-19, השופט א' שדה).

3.המבקשת הגישה ערעור על כך לבית המשפט המחוזי, ובצדו הגישה בקשה לפטור מהפקדת ערובה או להפחתת סכומה. המשך הדברים יעסוק בכך. בעיקרו של דבר, המבקשת טענה בבקשתה כי אין לה יכולת כלכלית להפקיד 20,000 שקלים בקופת בית המשפט כדי להבטיח את הוצאות המשיבה, וכן כי סיכויי הערעור טובים. בקשה זו נדחתה על-ידי רשמת בית המשפט המחוזי, בהחלטה שצוינה בפתח הדברים, בקבעה כי המבקשת לא עמדה בנטל להוכיח כי מתקיימים בעניינה התנאים לקבלת פטור מהפקדת ערובה בערעור.

4.ביום 8.12.2022 המבקשת הגישה ערעור על החלטת הרשמת לבית המשפט המחוזי. בערעור היא שבה על טענותיה באשר לקשייה הכלכליים ולסיכויי הערעור. מנגד, המשיבה טענה כי המבקשת לא הצביעה על מצב כלכלי המצדיק פטור מהפקדת ערובה. בין היתר, המשיבה טענה כי המבקשת יכולה לפנות לילדיה הבגירים על מנת לגייס את סכום הערובה הנדרש. באשר לסיכויי הערעור, המשיבה טענה כי אלו קלושים נוכח פסק דינו המנומק והמפורט של בית משפט השלום אשר התרשם מעדויותיהם של בעלי הדין ושל המומחים.

5.בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת. בעשותו כן, קבע בית המשפט המחוזי כי המבקשת לא הוכיחה חסרון כיס המונע ממנה להפקיד את הערובה במלואה, ואף לא הצביעה על כל ניסיון שעשתה לקבל מימון להפקדת הערובה ממוסד פיננסי או מבני משפחתה. כמו כן, נקבע כי המבקשת אישרה שיש לה חיסכון העומד על 60,000 שקלים, ושדי בו כדי לממן את הפקדת הערובה. לבסוף, בית המשפט המחוזי קבע כי על המבקשת לשלם את הוצאות המשפט של המשיבה בסך 2,500 שקלים.

6.בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשת, בית המשפט המחוזי שגה בהערכתו את סיכויי הערעור, ואף בחן את מצבה הכלכלי באופן מחמיר ונוקשה יתר על המידה. המבקשת מוסיפה כי איזון ראוי בין מצבה הכלכלי לבין יתר נסיבות הבקשה היה צריך להוביל, לכל הפחות, להפחתה של סכום הערובה. לטענת המבקשת, בהתחשב באמור, הותרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו תגרום לה עיוות דין חמור. המבקשת צירפה לבקשת רשות הערעור גם בקשה לעיכוב ביצוע של תשלום ההוצאות בסך 2,500 שקלים שבו חויבה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

7.ביום 2.3.2023, בהתאם החלטתי, הגישה המשיבה תשובה לבקשת רשות הערעור. לטענת המשיבה, המקרה דנן אינו מצדיק בחינה ב"גלגול שלישי". בתמצית, המשיבה מוסיפה וטוענת כי המבקשת אינה מעלה בבקשתה כל נימוק או טענה חדשה באשר למצבה הכלכלי, אשר נבחן לעומק במסגרת ההליכים הקודמים.

8.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות מכוח תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. הבקשה דנן נטועה היטב בנסיבותיהם הקונקרטיות של הצדדים ואינה מעוררת כל שאלה עקרונית (ראו: רע"א 3109/19 רוך נ' נעמה, פסקה 5 (7.7.2019); רע"א 7217/20 רמות טבעון – נוף צפת בע"מ נ' הנאמנות לתכנון ופיתוח שירותים למען הזקן בגליל העליון, פסקה 10 (22.10.2020)). כמו כן, לא מצאתי כי דחיית הבקשה תגרום למבקשת לעיוות דין. טענותיה של המבקשת נבחנו על-ידי בית המשפט המחוזי אשר נדרש לכלל השיקולים הרלוונטיים, לרבות יכולתה הכלכלית של המבקשת. בנסיבות אלו לא ראיתי כי נפל פגם בהכרעה המצדיק את התערבותו של בית משפט זה.

9.סוף דבר: הבקשה נדחית. ממילא מתיירת הבקשה לעיכוב ביצוע. בנסיבות העניין, בהתחשב בהוצאות שנפסקו לחובת המבקשת בבית המשפט המחוזי ובמידה רבה לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות בהליך זה.