פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
1159/09
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקשת:
קל בנין בע"מ
נ ג ד
המשיב:
אברהים סלימאן
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בנצרת מיום 25.12.08 בע"א 1293/07 ובע"א 8/08 שניתן על
ידי כבוד השופטים: ה' ח'טיב, ז' הווארי וב' ארבל
בשם המבקשת:
עו"ד א' מאיר ועו"ד י' כהן
בשם המשיב:
עו"ד י' פרץ
החלטה
לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, מיום 25.12.08, בו נתקבלו בחלקם ערעורה של המבקשת בע"א 1293/07 וכן ערעורו של המשיב בע"א 8/08. שני הערעורים הוגשו על החלטתו של ראש ההוצאה לפועל בנצרת מיום 21.10.2007 בתיק 10-03936-01-5.
כמפורט בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המשיב עבד אצל המבקשת ובוטח בקרן הפנסיה "מבטחים" (להלן: קרן מבטחים ). עם פיטוריו מן העבודה ביום 5.9.1994, ובהוראת המבקשת, העבירה קרן מבטחים למשיב ביום 9.11.04, פיצויי פיטורים בסך 8,918.65
ש"ח.
בתגובה, הגיש המשיב תביעה לבית הדין האזורי לעבודה ( להלן : בית הדין האזורי ), בה ערער על אופן חישוב הפיצויים (נה/3-95).
ביום 24.8.1997, קבע בית הדין האזורי (כבוד השופט ח' ארמון ), כי ביום פיטוריו היה המשיב זכאי לפיצויי פיטורים בסך 24,847.85 ש"ח והורה למבקשת לשלם לו את יתרת הקרן בסך 15,930 ש"ח בקירוב. (להלן: יתרת קרן פיצויי הפיטורים ), בתוספת פיצויי הלנה בגין יתרה זו וכן הוצאות משפט בסך 2,500 ש"ח.
לאור פסק דינו של בית הדין האזורי, נשלח ביום 23.9.1997 מכתב לקרן מבטחים מטעם המבקשת ובו בקשה "לשחרר לטובת העובד [המשיב] מכספי הפיצויים אצלכם (המסתכמים נכון להיום ב-23,003 ש"ח) סך של 18,430 ש"ח ולהעביר אלינו את היתרה" (להלן: המכתב לקרן מבטחים ).
המשיב מצידו ערער על פסק דינו של בית הדין האזורי לבית הדין הארצי לעבודה, אך ביום 2.4.01 הערעור נמחק בהמלצת בית הדין. ביום 16.8.01 (כעבור כ-4 שנים ממועד משלוח המכתב לקרן מבטחים וכארבעה חודשים וחצי לאחר סיום ההליכים בבית הדין הארצי לעבודה), פתח המשיב בהליכי הוצאה לפועל של פסק הדין האמור (תיק הוצל"פ 10-03936-01-5) והמבקשת מצידה הגישה בקשה במסגרת טענת פרעתי.
לאחר מספר גלגולים שעבר התיק במסגרת החלטות ראש ההוצאה לפועל וערעורים שהוגשו עליהן, ביום 21.10.07, ניתנה החלטת ראש ההוצאה לפועל בתיק (כבוד הרשמת א' אבו אסעד ) בה נתקבלה בחלקה טענת פרעתי של המבקשת. בהחלטה נקבע, כי על פי פסק דינו של בית הדין האזורי, במועד שליחת המכתב לקרן מבטחים, ביום 23.9.1997, המבקשת הייתה חייבת לשלם למשיב סך של 30,092 ש"ח. מתוך סכום זה, שולמו כאמור 18,430 ש"ח בלבד ובהחלטה נקבע, כי המבקשת תשלם למשיב את שארית הסכום – 9,162 ש"ח בגין יתרת פיצויי הפיטורים בתוספת פיצויי הלנתה וכן 2,500 ש"ח בגין הוצאות המשפט בבית הדין האזורי (להלן: החלטת ראש ההוצאה לפועל ).
על החלטת ראש ההוצאה לפועל הוגשו ערעורים הן מצד המבקשת (ע"א 1293/07) והן מצידו של המשיב (ע"א 8/08) והם נידונו במאוחד בפני בית המשפט המחוזי בנצרת. ביום 25.12.08, קיבל בית המשפט (כבוד השופטים ה' ח'טיב, ז' הווארי וב' ארבל ) את שני הערעורים בחלקם. כך, נדחו טענות המבקשת לעניין חוסר תום ליבו של המשיב בפתיחת הליכי ההוצאה לפועל, וכן טענות לכך שלאחר שליחת המכתב לקרן מבטחים, המשיב יצר מצג לפיו מבחינתו החוב שולם במלואו. עם זאת, ביצע בית המשפט המחוזי שני תיקונים בהחלטת ראש ההוצאה לפועל. מחד נקבע, כי סך הפיצוי שהיה על המבקשת להעמיד לרשות המשיב במועד משלוח המכתב לקרן מבטחים הינו 29,726.26 ש"ח (להלן: גובה הפיצויים נכון למשלוח המכתב לקרן
מבטחים ) בתוספת של 2,500 בגין הוצאות המשפט בבית הדין האזורי – ובסך הכל 32,226.26 ש"ח ולא 30,092 ש"ח. מאידך, נאמר גם שעם משלוח המכתב לקרן מבטחים פרעה המבקשת את כל הסכום שנצבר באותה עת לזכות המשיב, דהיינו 23,003 ש"ח ולא 18,430 ש"ח בלבד (להלן: סכום הפירעון ).
בסופו של יום פסק בית המשפט המחוזי, כי המבקשת תשלם למשיב 6,723.26 ש"ח (להלן: יתרת הפיצויים ) – הוא ההפרש בין גובה הפיצויים נכון למשלוח המכתב לקרן מבטחים, לבין סכום הפירעון – בתוספת פיצויי הלנה על סכום זה על פי קביעותיו של בית הדין האזורי, וכן 2,500 ש"ח נוספים בגין הוצאות המשפט בצירוף הפרשי ריבית והצמדה.
במאמר מוסגר יצוין, כי בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה על ידי המשיב (רע"א 2372/09), נמחקה בשל איחור בהגשתה.
מכאן הבקשה שבפניי, בה משיגים באי כוח המבקשת על חישוביו של בית המשפט המחוזי. ראשית, המכתב לקרן מבטחים שחרר לטובת המשיב סכום של 23,003 ש"ח – כך בפסק דינו של בית המשפט המחוזי – ואילו יתרת הקרן אותה חויבה המבקשת להחזיר על פי פסק דינו של בית הדין האזורי קטנה יותר מסכום זה. מכאן לשיטתם, לא זו בלבד שהחוב למשיב הוחזר במועד קבלת המכתב על ידי קרן מבטחים, אלא שכעת יש למבקשת יתרת זכות כלפיו. לחלופין סבורים הם, כי לא היה מקום לחייב את המבקשת בתשלום פיצויי הלנה על יתרת הפיצויים (6,723.26 ש"ח). זאת, הואיל והסכום שהיה מופקד בקרן לטובת המשיב למן ההתחלה (בטרם שולמו למשיב פיצויי הפיטורים בסך 8,918.65 ש"ח ביום 9.11.04) הינו גדול יותר מן הסכום שהמבקשת חבה לו ביום פיטוריו. לדבריהם, גם בית הדין האזורי לא קבע בפסק דינו שיתרת הקרן תשא בפיצויי הלנה. לבסוף, שבות ועולות טענות לגבי חוסר תום הלב שגילה המשיב והמצג שיצר.
בא כוח המשיב העלה בפנינו טענות רבות, אשר בחלקן הגדול מהוות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ככל שהדבר נוגע לענייננו, סבור הוא כי הבקשה לא מצדיקה דיון בגלגול שלישי ומבקש לחייב את המבקשת בהוצאות משפט.
דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות. הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. הסוגיות בהן עוסקת הבקשה שבפניי – חישובי יתרת פיצויי הפיטורים ופירוש הוראותיו של בית הדין האזורי – מתייחסות לנסיבות התיק הנוכחי בלבד ומשכך אינן מגבשות עילה אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי" בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). סיבה זו בלבד, די בה כדי לדחות את הבקשה.
מעבר לנדרש אציין, כי כל דברי באי כוח המבקשת נדונו לעומקם בבית המשפט המחוזי וקיבלו מענה מנומק ומפורט. בחישובים המוצעים על ידם להוכחת טיעוניהם אין ממש ואף פרשנותם לפסק דינו של בית הדין האזורי איננה יכולה לעמוד. משכך, דינה של בקשה זו להידחות גם לגופם של דברים.
לטובת הבהרת פשטות התמונה, אציג את העובדות כסדרן. בית הדין האזורי פסק, כי המשיב היה זכאי עם פיטוריו – ביום 5.9.1994 – לפיצויי פיטורים בסך 24,847.85 ש"ח. לאחר תשלום של 8,918.65 ש"ח, נותרה המבקשת חייבת לו את יתרת קרן פיצויי הפיטורים – 15,930 ש"ח (ראו פיסקה 30 לפסק דינו של בית הדין האזורי). כן נקבע בפסק הדין, כי סכום זה ישא בפיצויי הלנה, על פי החישוב הבא: תשלום כלל הפיצויים תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין למבקשת (להלן: תקופת 30 הימים ), יחייב אותה לשלם פיצויי הלנה בשיעור מופחת של 1% בלבד לכל חודש בפרק הזמן שבין יום הפיטורים לבין יום התשלום, אשר יחושב על הסכום הכולל של יתרת הפיצויים והפרשי ההצמדה; תשלום לאחר תקופת 30 הימים, יחייב את המבקשת לשלם על התקופה שמעבר ל-30 ימים אלה פיצויי הלנה בשיעור מלא של 20% על יתרת הפיצויים והפרשי ההצמדה (ראו פיסקה 34 לפסק הדין). כמו כן, הוטל על המבקשת לשלם למשיב 2,500 ש"ח בגין הוצאות משפט, אשר ישאו הפרשי הצמדה וריבית, אם לא ישולמו עד ליום 15.10.1997 (פיסקה 36 לפסק הדין).
ביום 23.9.1997, תוך תקופת 30 הימים, שיגרה המבקשת את המכתב לקרן מבטחים. נכון למועד זה, סכום החוב על כל מרכיביו (יתרת קרן פיצויי הפיטורים, הפרשי הצמדה, פיצויי הלנה ו-2,500 ש"ח הוצאות משפט לטובת המשיב בבית הדין האזורי) עמד על 32,226.26 ש"ח – כך על פי קביעתו של בית המשפט המחוזי , ולאחר תיקון הטעות בחישוב מרכיב פיצויי ההלנה בהחלטת ראש ההוצאה לפועל. מכל מקום, באי כוח המבקשת אינם משיגים על אופן חישובו של סכום זה.
עוד הכריע בית המשפט המחוזי, כי עם שליחת המכתב לקרן מבטחים, פרעה המבקשת 23,003 ש"ח מן החוב. באי כוח המבקשת סומכים ידיהם גם על חישוב זה.
כעת בחישוב אריתמטי פשוט, נכון ליום 23.9.1997 נותרה המבקשת חייבת למשיב סך של 9,223.26 ש"ח. יתרת הפיצויים מהווה 6,723.26 ש"ח מסכום זה ואילו 2,500 ש"ח הנותרים, הם רכיב הוצאות המשפט. חוב זה לא שולם תוך תקופת 30 הימים ולפיכך כאמור בפסק דינו של בית הדין האזורי, לכל חודש שחלף מיום ה-31, על יתרת הפיצויים מתווספים פיצויי הלנה בשיעור של 20% ורכיב הוצאות המשפט צובר הפרשי ריבית והצמדה.
באי כוח המבקשת נקלעו לכלל מסקנה משונה, והניחו כי כלל החוב נפרע ואף שולם ביתר. ואולם טענה זו משוללת כל בסיס, מאחר שסכום החוב בו הם דנים, מתייחס למועד פיטוריו של המשיב, ביום 5.9.1994. סכום הפירעון לעומת זאת, חוּשב על ידם על פי מועד שיגור המכתב לקרן מבטחים, ביום 23.9.1997 – יותר משלוש שנים מאוחר יותר! בפרק זמן זה, הלך החוב וטפח הן בשל הפרשי ההצמדה והן בשל פיצויי ההלנה על החוב.
גם בסוגיית פיצויי ההלנה דעתי היא כדעת בית המשפט המחוזי. בית הדין האזורי קבע, כי יתרת קרן פיצויי הפיטורים תשא בפיצויי הלנה (פיסקה 34 לפסק הדין. גובהה צוין גם הוא במפורש, בפיסקה 30). יתרת הפיצויים – 6,723.26 ש"ח – אינה אלא שאריתה של יתרת קרן פיצויי הפיטורים שהמבקשת לא שילמה למשיב במועד, בצירוף הפרשי הצמדה ופיצויי הלנה נכון ליום 23.9.1997. על כן, גם יתרת הפיצויים נושאת בפיצויי הלנה בשיעור 20%, כאמור בפסק דינו של בית הדין האזורי.
לבסוף, מקובלות עליי מסקנותיו של בית המשפט המחוזי גם באשר לטענות האחרות שהועלו בבקשה. פתיחת הליכי הוצאה לפועל ארבעה חודשים וחצי לאחר סיום הליכי ערעור בבית הדין הארצי לעבודה אינם עולים כדי חוסר תום לב מצד המשיב. המכתבים שנשלחו על ידו ובהם הוא חולק על אופן חישוב החוב, מראים כי לא נוצר כל מצג לפיו הוא וויתר על תביעת היתרה.
אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשת תשלם למשיב את יתרת הפיצויים בסך 6,723.26 ש"ח בתוספת פיצויי הלנה וכן 2,500 ש"ח הוצאות משפט בבית הדין האזורי, הכל בכפוף לתנאים ולהסדרים שפורטו בפיסקה 7.ז. לפסק דינו של בית המשפט המחוזי.
המבקשת תישא בהוצאות ובשכר טרחת בא כוחו של המשיב, בסך 5,000 ש"ח.
ניתנה היום, י"ח באלול התשס"ט (7.9.2009).
ש ו פ ט