רע"א 11878/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ. רבקה הירש

בין הצדדים קיים סכסוך באשר לליווי פיננסי של עסקת בנייה (להלן:עסקת היסוד). במקביל לעסקת היסוד, חתמו המשיבים, בתאריך 6.9.2000, על שטר משכנתא (להלן: השטר או המשכנתא) לשעבוד זכויותיהם בחנות אשר בבעלותם (להלן: החנות) לטובת המבקש 1 (להלן: הבנק), בסכום של עד 500,000 דולר. המשכנתא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין.

לאחר שנתגלעו חילוקי דעות בין הצדדים באשר לקיום החוב ולתקפותו, פנה הבנק למימוש זכויותיו על-פי השטר שבידיו וכחלק מהליך זה מונה המבקש 2 (להלן: הכונס) ככונס לחנות, על-פי החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 8.10.2002. הליכי מימוש החנות התקיימו במקביל להתדיינויות ותביעות כספיות אחרות בין הצדדים (ת.א (חיפה) 10132/02 ות.א (חיפה) 599/03). בקשה למתן צו מניעה זמני כנגד המשך הליכי מימוש החנות שהגישו המשיבים נדחתה ביום 21.3.2004 על-ידי בית-המשפט המחוזי בחיפה וכן נדחתה ביום 1.6.2004 בקשת רשות ערעור שהגישו המשיבים על החלטה זו (רע"א 3699/04).

תוך כדי הליכים אלו נחתם הסדר ביניים דיוני בין המשיבה 1 והכונס בתאריך 15.7.2003, לפיו פינתה המשיבה 1 את דירת מגוריה הקודמת, כנגד הזכות להמשיך ולדון בנוגע לחנות, להפעילה ולהתפרנס ממנה, בין היתר, בכדי שתוכל לממן החזרי משכנתא חודשיים על דירת מגוריה הנוכחית.

בקשה נוספת שהוגשה על-ידי המשיבים, לעיכוב מימוש החנות והחזרת החזקה לידיהם, נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי בחיפה. בינתיים, בתאריך 2.12.2004, פינה הכונס את המשיבה 1 מהחנות, עוד לפני הגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי. ברם, משהוגשה לבסוף לבית-משפט זה בקשת רשות ערעור על ההחלטה (רע"א 11177/04), קיבל בית משפט זה (כבוד השופט א' גרוניס), ביום 28.3.2005, את הבקשה ואת הערעור וקבע, כי יש מקום למתן צו מניעה זמני, האוסר על המבקשים להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל למימוש החנות בשל העובדה, כי טיעוני המשיבים ראויים לדיון בתובענה העיקרית המתנהלת בין הצדדים. כן קבע בית-משפט זה, כי טיעוני המבקשים תמוהים בעיניו במספר נקודות ומתאפיינים בעמימות עובדתית ומורכבות משפטית ובמצב שכזה נראה, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים. על כן קבע, כי על המבקשים להחזיר לידי המשיבה 1 את החזקה בחנות, אם זו ניטלה ממנה ובמיוחד בהתחשב בטענה שלא נסתרה, בדבר הפגיעה הצפויה במטה לחמם של המשיבה 1 ומשפחתה כתוצאה מהליכי המימוש.

למרות שקיבלה חזרה לחזקתה את החנות, לא הצליחה המשיבה 1 בשיקום עסקה ועל כן פנתה לראש ההוצאה לפועל, על-מנת שיאשרו את השכרת החנות וקבלת דמי השכירות לידיה. למרות הסכמת המבקשים לעצם השכרת החנות, התנגדו הם להזרמת דמי השכירות לכיסה של המשיבה 1 בטוענם, כי השכרת החנות פוגעת בזכותם הקניינית ומנוגדת לתנאי שטר המשכנתא. בתאריך 5.10.2005 קיבל ראש ההוצאה לפועל (כבוד הרשם ד' מאזן) את בקשת המשיבה 1 באופן חלקי בלבד בקובעו, כי לזוכה עומדת זכות קניינית בדמות שטר משכנתא וזאת עד להכרעת בית-המשפט המחוזי בתובענה העיקרית. כן קבע ראש ההוצאה לפועל, כי החזרת החזקה לידי המשיבה 1 בהתאם להחלטת בית-משפט זה ברע"א 11177/04, אין משמעה שהמשיבה 1 רשאית לעשות כעולה על רוחה בכריתת עסקאות וכי יש לפרש את השבת החזקה במסגרת כיבוד ואי סיכול הליך הכינוס. על-כן קבע ראש ההוצאה לפועל, כי החנות תושכר לתקופה שלא תעלה על שמונה-עשר חודשים, כאשר כל השכרה נוספת תהא בהסכמת הכונס בלבד. דמי השכירות, כך נקבע על-ידי ראש ההוצאה לפועל, יופקדו בידיו הנאמנות של הכונס עד להכרעה בתובענה העיקרית בין הצדדים.

על החלטה זו של ראש ההוצאה לפועל הגישה המשיבה 1 ערעור לבית-המשפט המחוזי בחיפה בטענה, כי החלטה זו למעשה מנוגדת לתכליתה של החלטת בית-משפט זה ברע"א 11177/04 הנ"ל. המבקש מצידו, סמך את ידיו על החלטת ראש ההוצאה לפועל.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט י' כהן) קיבל את הבקשה ואת הערעור, בקובעו, כי גם גביית דמי השכירות מהשכרת החנות הינם חלק מהליכי ההוצאה לפועל, שהוקפאו בצו המניעה שניתן על-ידי בית-משפט זה ברע"א 11177/04. צו מניעה זה ניתן, לפי תפיסת בית-המשפט המחוזי, כאשר לנגד עיני בית-משפט זה עמדו צרכי המחיה והקיום של המשיבה 1 ובני משפחתה בתקופה בה מתבררת תביעתם כנגד המבקשים. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי אחת היא לו, אם מוציאה המשיבה 1 פרנסתה מהפעלת החנות בעצמה או מהשכרתה לאחר. מהרגע שבו הורה בית-משפט זה על החזרת החזקה למשיבה 1 וזו אינה מצליחה לנהל ברווחיות את עסקה, קבע בית-המשפט המחוזי, כי מוצדק לאפשר לה השכרת החנות תוך הנאה מפירותיה וכי זוהי התכלית העיקרית לשמה ניתן צו המניעה, גם אם בתנאי שטר המשכנתא נקבע, כי יש צורך בהסכמת הבנק לשם השכרת החנות, הרי שמעת שהחלו הליכים למימוש המשכנתא, הכונס מחויב להוראות ראש ההוצאה לפועל (וערכאת הערעור שמעליו), שאכן איפשר את השכרת החנות לזמן מוגבל, כאמור.

מכאן הבקשה שבפני למתן רשות ערעור.

טוען בא-כוח המבקשים, כי החלטת בית-המשפט המחוזי יוצרת אבסורד חמור לפיו, השכרת החנות אסורה ללא הסכמת הבנק בשל תנאי השטר רק כל עוד לא השתמשה בזכותה הקניינית לפי המשכנתא ומהרגע שבחרה לממש אותה - תנאי השטר בטלים לאור החלטת ראש ההוצאה לפועל. כן טוען בא-כוח המבקשים, כי זכותם הקניינית על-פי המשכנתא צריכה לגבור על כל זכות נוגדת ובוודאי על כל זכות שכירות בלתי רשומה. בא-כוח המבקשים ממשיך וטוען, כי מהות הליך כינוס הנכסים הינו הפעלת זכותו הקניינית של הזוכה על הנכס המשועבד וקבלת אותו נכס, על כל פירותיו (ודמי שכירות בכללם) לידיו שלו. קביעת בית-המשפט המחוזי, לפיה גביית דמי השכירות היא פעולה מפעולות מימוש המשכנתא, אינה מתיישבת, לדידי בא-כוח המבקשים, עם ההיגיון, לשון שטר המשכנתא וכוונת הצדדים בעת חתימתם על השטר. אי לכך, טוען בא-כוח המבקשים, יש שוני מהותי בין הפעלת החנות, המותרת על-פי תנאי השטר, לבין השכרתה, הפוגעת בזכותו הקניינית של הבנק. לטענת בא-כוח המבקשים, החלטת ראש ההוצאה לפועל הציבה את הקושי בהשבת המצב לקדמותו היה ויועברו דמי השכירות לחזקת המשיבים ועל כן, לפי מאזן הנוחות הנוטה באופן ברור, לטענתו, לטובת המבקשים, העדיף להפקיד כספים אלו בקופת הכינוס. החלטה זו, אליבא דבא-כוח המבקשים, בוטלה על-ידי בית-המשפט המחוזי שלא מן הדין.

מנגד, האריך בא-כוח המשיבים בטענותיו תוך שהוא סומך ידיו על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי וטוען, כי המבקשים לא הראו כל שאלה משפטית חשובה וכללית, אשר בגינה מוצדק להעניק להם רשות ערעור בגלגול שלישי. כן טוען בא-כוח המשיבים, כי המצוקה אליה נכנסה המשיבה 1 מקורה אך ורק במעשי הכונס, אשר פינה אותה מחנותה, אותה החזיקה במשך שנים רבות, עוד לפני תום מועד הגשת בקשת רשות הערעור, אשר נתקבלה בסופו של דבר על-ידי בית-משפט זה. מעשים אלו אף סותרים את העומד בבסיס הסדר הביניים הדיוני שנחתם בין הצדדים ומאפיינים את הכוחניות בה פועלים המבקשים על-מנת להכריע בלחצם המתמשך את המשיבה 1. עוד מדגיש בא-כוח המשיבים, כי בין הצדדים קיימת מחלוקת באשר לעצם קיומו של החוב וכי המשיבים טוענים לכישלון תמורה מלא במסגרת התובענה העיקרית ועל כן אין מקום, גם לא לפי מטרת דיני ההוצאה לפועל, לשבור את מטה לחמה של המשיבה 1, עוד בטרם התבררה חבותה של זו עד תום. טענתו העיקרית של בא-כוח המשיבים היא, כי מימוש הנכס, גם אם הוכחו קיום החוב והשעבוד (אשר הוכחשו כשלעצמם), הריהו מוקדם, במיוחד נוכח מצבה הכלכלי הקשה של המשיבה 1 והאיום המוחשי של פינויה אף מדירת מגוריה הנוכחית. עוד טוען בא-כוח המשיבים, כי בידי הכונס בטוחות מספיקות ואשר הניעו את בית-משפט זה לפטור את המשיבים מהפקדת ערובה נוספת, בהתחשבו גם במצבם הכלכלי. באשר לטענות בא-כוח המבקשים, עונה בא-כוח המשיבים, כי אין מדובר בהתמודדות בין שתי זכויות קנייניות, אלא זכות קניינית עליונה כזכות הבעלות של המשיבים, מול זכות שעבוד של המבקשים אשר טרם הובהרה. מעבר לכך- מקומה של זכות זו, לטענת בא-כוח המשיבים, הינה רק במסגרת חלוקת נכסי המשיבים ועל כן, משנעצרו הליכי ההוצאה לפועל בהוראתו של בית-משפט זה ברע"א 11177/04, אין מקום להמשיך ולגבות דמי שכירות לקופת הכינוס.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינם של המבקשים כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. כך נקבע בר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123. (להלן: חניון חיפה ) בקשת רשות הערעור שבפני איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקשים לא הצביעו על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

מטעם זה בלבד היה ניתן לדחות את הבקשה, אולם דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. מהסתכלות כללית על הפלוגתא בין הצדדים ועל נסיבות המקרה, נדמה לי, כי מאזן הנוחות נוטה, בסופו של יום, דווקא לטובת המשיבים שכן, הנזק החמור שכבר נגרם למשיבה 1 ומשפחתה עם פינוי החנות ועוד עלול להמשיך ולהיגרם עם פינויים מדירת מגוריה, עולה בהרבה על הנזק שעלול להיגרם לבנק, גם לו יוכח תוקף השעבוד בסופו של דבר עיקר הנכס עדיין נמצא, גם אם דמי השכירות לתקופה מסוימת עברו לידי המשיבה 1 ובוודאי אם נוסיף להם את הדירה האחרת, אשר נמצאת כבר בידי הכונס.

בבקשת רשות ערעור שבפני ראוי הוא, שהחלטת בית-משפט זה ברע"א 11177/04 תהא לנגד עינינו, שכן היא נקודת המוצא של החלטות ראש ההוצאה לפועל ובית-המשפט המחוזי, נשואות בקשה זו. נראה, כי קבלת בקשת רשות הערעור תאיין את החלטתו של בית-משפט זה ותפעל כנגד האינטרס העיקרי ששם כנגד עיניו - הוא שמירה על מקור פרנסתה של המשיבה 1, כל עוד לא התבררו טענות הראויות להתברר בתובענה העיקרית בין הצדדים בשאלת עצם קיום החוב.

מקובלת עלי קביעתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה משהופעלו הליכי ההוצאה לפועל ומונה כונס נכסים, לפי בקשת המבקשים, אין הכונס עושה, אלא כפי שמצווים אותו ראש ההוצאה לפועל שמינה אותו וערכאת הערעור שמעליו. הסכמת ראש ההוצאה לפועל באה במקום הסכמתו הדרושה של הבנק להשכרת החנות.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

בנסיבות העניין, כל צד יישא בהוצאותיו.