רע"א 1203/11 כורש סנטר מוצרי בניין לבית בע"מ נ. לאה ינוביץ

1.

המבקשת הינה חברה פרטית העוסקת במכירת חומרי בנין. במהלך שנת 2001 רכשו המשיבה ובעלה (להלן: ינוביץ ) חומרי בנין מהמבקשת, לצורך שיפוץ ביתם. כנגד חומרי הבניין שסופקו, נמסרו למבקשת 11 שיקים שנמשכו על ידי המשיבה, בסכום כולל של 110,000 ש"ח (להלן: השיקים ). בהמשך התעוררה בין הצדדים מחלוקת בשאלה האם השיקים ניתנו כאמצעי תשלום עבור הסחורה שסופקה, או שמא כאמצעי להבטחת התשלום. כמו-כן, היו הצדדים חלוקים באשר לגובה החוב בגין הסחורה. בעקבות זאת, הגישה המבקשת בקשה לביצוע השיקים. בעקבות התנגדות לביצוע השיקים, דן בית משפט השלום בראשון לציון, בתביעתה של המבקשת, ובטענתה כי השיקים נועדו לשמש כאמצעי תשלום עבור הסחורה שסופקה אך טרם שולמה תמורתה, וכן עבור סחורה שהצדדים העריכו כי תידרש לצורך השלמת העבודות, ולפיכך, היא זכאית להיפרע מהשיקים. מנגד טענה המשיבה, כי השיקים הופקדו כביטחון בלבד, בעוד שהתשלום עבור הסחורה, בסך של כ-80,000 ש"ח, נעשה באמצעי תשלום אחרים כגון מזומן, שיקים של צדדים שלישיים וכדומה.

2.

בית משפט השלום (כבוד השופטת מ' עמית-אניסמן ) דחה את התביעה, וקבע על בסיס חומר הראיות שהוצג לפניו, כי המשיבה עמדה בנטל להוכיח כי פרעה את חובה למבקשת, וכי השיקים ניתנו אך כאמצעי להבטחת התשלום עבור הסחורה. בהקשר זה, הדגיש בית המשפט את השתהותה של המבקשת בהגשת התביעה, אשר גרמה, לגישתו, ל"נזק ראייתי" למשיבה. עוד ציין בית המשפט, כי בין המבקשת לינוביץ נחתם הסכם שבו נקבע תנאי למימוש השיקים, וכי הנטל להוכיח את התקיימות התנאי מוטל על-פי הוראות ההסכם, על המבקשת. בהקשר זה, נקבע כי מאחר שהמבקשת לא הצליחה להוכיח כי התנאי התקיים, אין היא זכאית להיפרע מן השיקים.

3.

ערעור שהוגש על-ידי המבקשת על פסק-דינו של בית משפט השלום, נדחה. בית המשפט המחוזי בפתח-תקווה (כבוד השופט ע' גרוסקופף ) קבע כי עיקר המחלוקת בין הצדדים הינה עובדתית ולפיכך, אין להתערב במסקנותיה של הערכאה הדיונית, ככל שהן נשענות על קביעות מהימנות. באשר למסקנות שנשענו על שיקולים שבהיגיון, קבע בית המשפט כי לא נפל בהן פגם המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. כמו-כן, דחה בית המשפט את טענת המבקשת כי בוטל ההסכם שנכרת בינה לבין המשיבה בנוגע לתנאי מימוש השיקים, בקובעו כי המבקשת לא הצליחה להוכיח, מבחינה

עובדתית, טענה זו.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה משיגה המבקשת על קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום. בין היתר, גורסת המבקשת כי הן בית משפט השלום הן בית המשפט המחוזי התעלמו ממספר עובדות מהותיות התומכות בגרסתה. המבקשת טוענת כי לכל אורך ניהול ההליכים בחרה המשיבה להמציא לבית המשפט ראיות באופן סלקטיבי, בלא שנפרשה בפניו התמונה המלאה ולטענתה, בית המשפט קמא התעלם מכך. עוד טוענת המבקשת כי בית המשפט קמא שגה בקובעו כי שאלת סיווג השיקים הינה שאלה עובדתית ולא משפטית. כמו-כן, לגישתה, חלק מקביעותיו של בית המשפט קמא נוגדות את הדין. בנוסף, מעלה המבקשת טענות לגופו של עניין וחוזרת על טענות שהעלתה בפני הערכאות הקודמות.

5.

לאחר שבחנתי את הבקשה, נחה דעתי כי דינה להידחות. הבקשה שלפניי מופנית בעיקרה כלפי קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית וכלפי החלטת ערכאת הערעור שלא להתערב בהן, ואין היא מגלה כל שאלה עקרונית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לסכסוך. די בסיבה זו על מנת שלא ליתן רשות ערעור (השוו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). יתרה מכך, כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. הלכה זו נכונה ביתר שאת, כאשר מדובר ברשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"א 9641/10 ארבל הנדסה וקבלנות (1983) בע"מ נ' קרן תל אביב לפיתוח (לא פורסם, 23.3.2011)).

נוכח האמור, דין הבקשה להידחות. משלא נתבקשה תגובה – איני עושה צו להוצאות.