רע"א 1206/11 ישעיהו חכשורי נ. יורם אבידן

1.

בשנת 2001, הגישו המשיבים תביעה כספית בגין ליקויי בנייה לבית המשפט השלום בראשון לציון נגד שותפות רשומה "דנאל פרומוט" (להלן: דנאל ), שבנתה את דירתם בעיר יבנה. המבקש כיהן כמנהלה של דנאל, ושימש כבעל שליטה בחברות השותפות בה. לאחר שהמבקש הצהיר כי דנאל יכולה לקיים כל פסק-דין שיינתן נגדה, הסכימו המשיבים למחוק את הנתבעים הנוספים מכתב התביעה, ובהם המבקש בעצמו. בהמשך, הסכימו הצדדים על מינוי מומחה מטעם בית המשפט על-מנת לקבוע את עלות תיקון הליקויים. חלק מהליקויים שנמצאו על-ידי המומחה תוקנו על-ידי דנאל, ונמצא כי עלות תיקון יתר הליקויים עומדת על 2,400 ש"ח. בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופט א' ש' שילה ) פסק כי על דנאל לשלם למשיבים סכום של 16,000 ש"ח (הכולל את עלות תיקון יתרת הליקויים, וכן הוצאות נוספות של המשיבים) ושכ"ט עו"ד בסכום של 1,600 ש"ח בצירוף מע"מ.

2.

חמש שנים לאחר מכן, בחודש מרץ 2007, הגישו המשיבים תביעה בסדר דין מהיר בבית משפט השלום בתל אביב-יפו, שבה תבעו כי המבקש ישלם להם סכום של 35,000 ש"ח. לטענתם, דנאל אינה קיימת עוד, וממילא לא עמדה בחובת התשלום שהוטלה עליה במסגרת פסק הדין הראשון. בית משפט השלום (כב' השופט י' דלוגין ) קבע כי יש לחייב את המבקש באופן אישי לשלם למשיבים את התשלום שנפסק לחובת דנאל במסגרת פסק הדין הראשון, וזאת ממספר טעמים: מכוח אחריותו כמנהל בשותפות; מכוח אחריותו לביצוע עוולת תרמית; מכוח חובת תום הלב; ומכוח השתק שיפוטי. בנוסף, חויב המבקש לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסף של 9,000 ש"ח בצירוף מע"מ. על פסק-דין זה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. במסגרת הדיון בערעור, הסכימו הצדדים שבית המשפט המחוזי יקבע לפי שיקול דעתו את הסכום שעל המבקש לשלם למשיבים. לאחר שהצדדים טענו לגבי גובה הסכום, פסק בית המשפט (כב' סגן הנשיאה ג' גינת ) כי החיוב הכולל יועמד על סך 55,000 ש"ח.

3.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. המבקש טוען כי הסכום שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי גבוה מסכום החוב הפסוק, והסתמך על "הערכה גסה" שמסרו המשיבים בעל-פה במועד הדיון. לדבריו, תחשיב הסכום ללא ריבית פיגורים מסתכם בכ-37 אלף ש"ח, ובתוספת ריבית פיגורים – 53,468 ש"ח. לדברי המבקש, אין בעל דין יכול לזכות בסכום הגבוה מזה אשר תבע, לא כל שכן, כאשר המשיבים כלל לא ערערו על פסק-דינו של בית משפט השלום. עוד נטען כי ערכאת הערעור לא פסקה על דרך הפשרה, שכן היא חייבה את המבקש לשלם את מלוא החוב הפסוק, ולשיטתו – אף בחישוב מוטעה. לדבריו, דרך פעולה זו – של קבלה או דחייה של תביעה במלואה – עלולה להרחיק מתדיינים ממתן הסכמה לכך שיינתן פסק-דין על דרך הפשרה, ולכך יש השלכות מערכתיות המצדיקות מתן רשות ערעור בבקשה דנן.

4.

דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור תינתן במשורה, במקרים שבהם עולה מהבקשה שאלה כללית שחשיבותה חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982)). לאחר שבחנתי את הבקשה, לא מצאתי כי שאלת גובה הסכום שנפסק לחובת המבקש מצדיקה עיון ב"גלגול שלישי". זאת ועוד, במוקד הבקשה עומד פסק-דין שניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק ). בהשגות על פסקי דין כאמור – גם כאשר מדובר בערעור בזכות – היקף ההתערבות של ערכאת הערעור יוגבל רק למקרים של "חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות במסקנות או בקביעת הסכומים שנפסקו" (ע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה , פ"ד נג(1), 337, 345-344 (1999)), והדברים אמורים ביתר שאת כאשר מדובר ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"א 2201/10 התשואל נ' קוקיה (לא פורסם, 30.5.2010); רע"א

11984/05 סימנטוב נ' חברת בית פינת רחוב דוד המלך בע"מ (לא פורסם, 6.4.2006)). במקרה שלפנינו הסכום שנפסק אינו חורג מן המסגרת שתוחמה על ידי בעלי הדין, והוא זהה לסכום לו עתר ב"כ המשיבים. נזכיר כי סעיף 79א לחוק אינו מונע מבית המשפט להחליט – בנסיבות מתאימות – לקבל עמדת צד אחד במלואה (השוו: ע"א 3958/95 שמעון נ' עזבון המנוח אלפרד שמעון (לא פורסם, 14.2.1996); רע"א 5569/97 עובדיה נ' בן שמחון (לא פורסם, 16.12.1997)). גם אם הסכום שנפסק בסופו של יום לחובת המבקש גבוה במידת מה מהסכום שנפסק לחובתו בערכאה הדיונית,

אין בכך בלבד כדי להצדיק דיון ב"גלגול שלישי". בנסיבות אלה, ועל פי אמות המידה עליהן עמדנו, אין מקום למתן רשות ערעור על גובה הסכום שנפסק בסופו של יום.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.