רע"א 2201/10 ציון התשואל נ. בנימין קוקיה

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים צ' סגל, מ' דרורי ו- י' נועם) , שבו נדחה ערעור המבקשים על פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' שמעוני ).

1.

המשיב הינו הבעלים של דירה ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים (להלן: הדירה ), אשר בשנת 1962 נחתם בעניינה חוזה שכירות מוגנת בינו לבין מסעוד התשואל ז"ל (להלן: השוכר ). בשנת 2004, הגיש המשיב תביעת פינוי נגד השוכר, בטענה כי זה האחרון נתן רשות לבנו ולכלתו (שהם המבקש 2 והמבקשת 3) להתגורר בדירה. במהלך ההתדיינות, ביום 14.4.08, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית שקיבלה תוקף של החלטה, וזו לשונה (להלן: ההסכם בין הצדדים ):

"... החזקה בדירה תימסר לידי התובע [המשיב] כנגד תשלום דמי המפתח שישולם לנתבעים [המבקשים]. לעניין זה מוסכם כי כל צד יגיש לבית המשפט חוות דעת של שמאי מטעמו. בית המשפט יערוך ביקור במקום ויפסוק על-פי שיקול דעתו כשלנגד עיניו שתי חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים, ההתרשמות מהביקור במקום וכן בהתייחס לטענות הצדדים כפי שבאו לידי ביטוי בכתבי הטענות ובסיכומים שהוגשו בתיק".

הסיור בדירה התקיים כחודשיים לאחר מתן ההחלטה, ובתוך כך הוגשו שתי חוות דעת של שמאים מטעם הצדדים. לאחר מכן, הגישו הצדדים את סיכומי טענותיהם בכתב. בפסק הדין שניתן ביום 29.7.08, נקבע כי המבקשים יפנו את הדירה וימסרו את החזקה למשיב, וכנגד כך ישולם להם סכום של 38,750$. בטרם הגיעו להכרעה זאת, סקר בית המשפט בקצרה את הרקע למחלוקת, את הממצאים שעלו בסיור שנערך בדירה, את חוות הדעת השונות של השמאים וכן את טענותיהם של הצדדים בסיכומיהם. בתוך כך, הסביר בית המשפט כי בבואו לפסוק בדרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984 (להלן: החוק ), אין הוא נדרש לנמק את החלטתו.

2.

המבקשים ערערו על פסק-דין זה לבית המשפט המחוזי בטענה כי בית משפט השלום לא הוסמך לפסוק לפי סעיף 79א לחוק, אלא לכל היותר לוותר על חקירתם של השמאים המומחים על מנת לייעל את התנהלות ההליך, ולכן היה עליו לנמק את הכרעתו ולהתייחס בפסק הדין לשיקולים השונים שהביאו אותו לפסוק כפי שפסק. לגופו של עניין, נטען כי הסכום שנפסק למבקשים הינו חריג ונמוך בצורה בלתי סבירה, במיוחד נוכח חוות הדעת של השמאים אשר העריכו את שווי הזכות לשכירות מוגנת בסכומים גבוהים פי כמה.

בית המשפט המחוזי פסק כי היעדר ההתייחסות המפורשת לסעיף 79א

לחוק בהסכמת הצדדים אינה גורעת מן ההסמכה שניתנה לבית משפט השלום לפסוק על דרך הפשרה לפי הוראות הסעיף האמור. עוד נקבע כי ההסכם בין הצדדים לא כבל את שיקול דעתו של בית המשפט לחוות הדעת של השמאים, אלא אפשר לו לכלול "במבט על, את כל הסיכויים והסיכונים בתיק". במצב דברים זה, הרציונאלים שעומדים מאחורי סעיף 79א לחוק חלים, ולכן נקבע כי "הסכמת הצדדים כי הוא זה שיפסוק ויכריע בעניין לפי שיקול דעתו, היא היא ההסכמה על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט". טענותיהם האחרות של המבקשים נדחו אף הן, בין היתר בשל היקפה המוגבל של הביקורת הערעורית בפסק-דין שניתן לפי סעיף 79א לחוק.

3.

לפסק-דין זה מכוונת הבקשה שלפניי, בגדרה נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי ניתן להסיק מההסכם בין הצדדים כי המבקשים הסכימו שבית משפט השלום ייתן את פסק-דינו לפי הוראות סעיף 79א לחוק. עוד נטען, כי קביעה מוטעית זאת של בית המשפט הובילה להכרעתו בדבר ביקורת מצומצמת על הכרעת הערכאה הדיונית. זאת על אף שמדובר – כך, להשקפת המבקשים – בהכרעה "חריגה" ו"בלתי סבירה".

4.

דין הבקשה

להידחות. הפרשנות שנתן בית משפט השלום להסכם בין הצדדים נובעת מנסיבותיו הפרטניות של המקרה, ומבוססת על האופן שבה נוסח ההסכם בין הצדדים, על כל מרכיביו. פרשנות זאת נבחנה על-ידי בית המשפט המחוזי ואף הכרעתו מבוססת על נסיבותיו של המקרה שלפניו. אכן, מוטב כי בהסכמות להכרעה על דרך הפשרה, תינקט לשון ברורה וחד משמעית, אך לא מצאתי כי בנסיבות המקרה הפרשנות הקונקרטית שניתנה להסכמת הצדדים מעלה שאלה כללית החורגת מעניינם של הצדדים הספציפיים המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). גם טענותיהם של המבקשים לגופה של המחלוקת, אינן מגלות עילה להתערבות. רבות נכתב לגבי היקף ההתערבות המצומצם של ערכאת ערעור בפסק-דין שניתן בדרך הפשרה (ראו: ע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה , פ"ד נג(1), 337, 345-344 ( 1999 )), והדברים אמורים ביתר שאת, כשעסקינן בערכאת ערעור שנייה (ראו למשל: רע"א

11984/05 סימנטוב נ' חברת בית פינת רחוב דוד המלך בע"מ (לא פורסם, 6.4.06)).

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.