רע"א 1276/99 משה ברוסילובסקי נ. זאב ברוסילובסקי

העובדות וההליכים

1.המבקש והמשיב הינם אחים. ביום 2.8.90 חתם אביהם המנוח של הצדדים על צוואה, והוריש את רכושו למבקש ולמשיב בחלקים שווים. בחודש אוגוסט 1991 נתן האב למבקש סך של 90,000 דולר. האב לא תיקן את צוואתו לאחר מתן סכום זה למבקש, והוראת הצוואה לפיה יחולק הרכוש בין האחים בחלקים שווים נותרה בעינה. ביום 28.7.92 נפטר האב וביום 25.9.92 נחתם על ידי האחים הסדר אשר יסדיר את זכויותיהם ביחס לשאלות כספיות שנותרו שנויותבמחלוקת לגבי חלוקת העזבון בהתאם לצוואה ( להלן: ההסכם ).

בהמשך מהלך העניינים נתגלע סכסוך בין הצדדים באשר לפרשנות הצוואה ולפרשנות ההסכם שנחתם על ידם. המבקש טען, כי המשיב גרם לו לחתום על ההסכם תוך הטעייה ו/או ביצוע עושק ו/או תרמית כלפיו. משנודע למבקש על המשמעות המלאה של ההסכם, שלח ביום 4.11.92 מכתב, באמצעות בא כוחו, והודיע על ביטול ההסכם.

עניינם של המבקש והמשיב החל להתברר בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב, ולאחר מכן הועבר העניין לבירור בפני בית משפט השלום בתל אביב. בדיון שהתקיים ביום 6.12.94 בפני בית משפט השלום בתל אביב, הסכימו הצדדים להעברת כל חילוקי הדעות שבין הצדדים להכרעת הבורר, השופט (בדימוס) יצחק שילה.

ביום 23.1.95 החל הדיון בבוררות. לאחר דיונים ממושכים ולאחר שהוגשו סיכומים בכתב, ניתן ביום 30.8.96 פסק הבורר, לפיו יש להעביר סכום שווה ערך ל90,000- דולר מתוך העזבון לידיו של המשיב לפני חלוקת העזבון בין המבקש למשיב שווה בשווה. כן נכללו בפסק הבורר קביעות נוספות בדבר סכומים אחרים השנויים במחלוקת.

2.בסמוך לאחר מתן פסק הבורר, הגיש המשיב בקשה לאכיפת פסק הבוררות, ואילו המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות. הדיון בשני ההליכים אוחד, וביום 31.12.97 ניתן פסק דין בו אושר פסק הבורר.

המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשת רשות ערעור על פסק דין זה. בבקשתו טען, בין היתר, כי פסק הדין הינו בטל כי ניתן בחוסר סמכות עניינית. בקשתו לרשות ערעור נדחתה, ועל כך הוגשה בקשה זו לרשות ערעור.

3.בבסיס בקשה זו לרשות ערעור עומדת הטענה בדבר חוסר הסמכות של בית משפט השלום לאשר את פסק הבורר. טענת המבקש היא, שהסמכות לדון בבקשה לאישור פסק הבורר, כמו הבקשה לביטול פסק הבורר שהוגשה על ידו, היא לבית המשפט לענייני משפחה ולא לבית משפט השלום. את טענתו מבסס המבקש על הוראות צו בית המשפט לענייני משפחה (בוררות בענייני משפחה), התשנ"ו1996- ( להלן: הצו ). תחילתו של צו זה, אשר הוצא על פי הוראות סעיף 2(ו) לחוק בתי משפט לענייני משפחה, תשנ"ה1995- ( להלן: החוק ), הוא ביום 1.7.96. על פי האמור בסעיף 1 של הצו:

"התובענות המוגשות לבית המשפט לפי חוק הבוררות, התשכ"ח1968-, שנושאן ענייני משפחה כמשמעותם בחוק, יידונו בבית המשפט לענייני משפחה".

טענת המבקש היא, שהנושא אשר נדון בבוררות הוא "ענייני משפחה", כהגדרתם בסעיף 1 לחוק, והבקשה לאישור פסק הבורר הוגשה לאחר כניסת הצו לתוקף. אשר על כן, היה על המשיב להגיש את הבקשה לאישור פסק הבורר לבית המשפט לענייני משפחה ולא לבית משפט השלום.

4.על פי חוק הבוררות, התשכ"ח1968-, אישורו של פסק בורר מסור לבית המשפט המחוזי (ראה סעיף 23 לחוק הבוררות, התשכ"ח1968-, והגדרת "בית המשפט" בסעיף 1 לחוק זה). לכלל זה יש חריג, אשר מוצא את ביטויו בסעיף 79ב'(ג) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984- ( להלן: חוק בתי המשפט ).

סעיף 79ב' לחוק בתי המשפט עוסק בהעברת עניין אזרחי אשר בפני בית המשפט, בהסכמת בעלי הדין, לבוררות. בין יתר הוראות סעיף זה, מצווה הוראת סעיף קטן ג', על פיה:

"הוראות חוק הבוררות, תשכ"ח1968-, יחולו על בוררות לפי סעיף זה; אולם 'בית המשפט' שבסעיף 1 לחוק האמור יהיה בית המשפט שהעביר את העניין לבוררות".

פירושה של הוראה זו הוא, שאם בית משפט השלום מעביר עניין אזרחי שבפניו, בהסכמת בעלי הדין, לבוררות, בית משפט השלום משמש כבית המשפט המוסמך לעניין אותה בוררות. אכן, המשיב הגיש את בקשתו לאישור פסק הבורר לבית משפט השלום בהסתמכו על סעיף זה, ובהתחשב בכך שבית משפט השלום הוא שהעביר את העניין בין המבקש והמשיב לבוררות.

5.על פי התשתית הנורמטיבית אשר הונחה לעיל, קיימת לכאורה סמכות לדון באישור פסק הבורר שבענייננו הן לבית המשפט לענייני משפחה (על פי הצו) והן לבית משפט השלום (בהסתמך על סעיף 79ב'(ג) לחוק בתי המשפט). המבקש והמשיב שניהם ראו את בית משפט השלום כפורום המוסמך לדון בבקשה שהגיש המבקש לביטול פסק הבורר ובבקשה שהגיש המשיב לאישורו. עובדה היא, ששניהם הגישו את בקשותיהם לבית משפט השלום. רק כשנדחתה בקשת המבקש ונתקבלה בקשת המשיב לאישור פסק הבורר, העלה המבקש - לראשונה בבקשה לרשות ערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי - שבית משפט השלום לא היה מוסמך לדון בבקשות אשר הוגשו בפניו, כולל בבקשתו שלו.

מהי, אם כן, ההוראה הגוברת לענייננו: האם הוראת סעיף 79ב'(ג), ואז כדין דן והכריע בית משפט השלום בבקשות; או שמא הצו, ואז הסמכות היא של בית המשפט לענייני משפחה?

באתי למסקנה, שלבית משפט השלום היתה סמכות לדון בעניין, ועל כן דין הבקשה לרשות ערעור להדחות.

6.הוראת סעיף 79ב'(ג) לחוק בתי המשפט גוברת על הוראות הצו על סמך כמה נימוקים. ראשית, והראות סעיף 79ג'(ב) הינה הוראה של חקיקה ראשית, בעוד והוראת הצו הינה הוראה בחקיקת משנה. מכאן יתרונה של הראשונה על השניה. שנית, הוראת סעיף 79ב'(ג) הינה הוראה מיוחדת, לעומת הדין הכללי בדבר סמכות השיפוט בענייני בוררות. הסמכות בענייני בוררות היא, בדרך כלל, לבית משפט המחוזי, אלא אם באה הוראה כללית המקנה את הסמכות בסוג עניינים מסויים לבית משפט אחר. כזו היא הוראת הצו המקנה סמכות לדון בענייני בוררות הנוגעים לענייני משפחה לבית המשפט המחוזי לענייני משפחה; וכזו היא הוראת סעיף 28 לחוק בתי הדין לעבודה, תשכ"ט1969-, המקנה לבית הדין לעבודה סמכות כבית משפט של בוררות בנושאים בהם יש לו סמכות ייחודית.

על פי הוראות אלה, קיימת חלוקה כללית של סמכות בין מספר ערכאות על פי נושא הדיון. הוראות סעיף 79ב'(ג) שונה. הוראה זו מקנה את הסמכות לדון בעניין, במקרה שהעניין הועבר לבוררות על ידי בית המשפט, בהתאם לזהות הערכאה אשר העבירה את הדיון. במקרה כזה היתה ערכאה אשר היתה מוסמכת לדון בעניין, ולולא העברת העניין לבוררות היא היתה משלימה את הדיון ופוסקת במחלוקת. בעלי הדין העבירו את המחלוקת לבוררות אשר החוק רואה בה המשך או חלק של ההליך אשר החל בבית המשפט והועבר לבוררות. בנסיבות אלה, אם יש מחלוקת בין בעלי הדין בדבר מימוש פסק הבוררות, באה הוראת החוק וקובעת: אותה ערכאה אשר העניין היה בפניה קודם שהועבר לבוררות, היא שתהווה את בית משפט של בוררות באותו עניין. אצלה התחיל ההליך של ערכאה ראשונה ואצלה יימשך ככל שיהיה צורך בכך, לאחר מתן פסק הבורר.

ענייננו, אם כן, בהוראה מיוחדת, השומרת על הסמכות לבית המשפט אשר החל לדון בעניין. "דין מיוחד" זה גובר על הדין הכללי בדבר הסמכות.

7.בהקשר זה מתבקשת הערה. המקרה שבפנינו הינו מיוחד. בעוד ועם הגשת התובענה תחילה (ב1992-) לבית המשפט המחוזי, ובמועד העברת הדיון מבית משפט זה לבית משפט השלום (ב1993-), הסמכות לדון בעניין היתה לבית משפט השלום, החל מ1.7.96-, בעקבות הצו, הסמכות לדון בעניין היתה לבית המשפט לענייני משפחה. יוצא, שהדין בעניין הסמכות העניינית בנושא המחלוקת בין בעלי הדין בענייננו השתנה בין מועד הגשת התובענה ב1992- לבין מועד הגשת הבקשות לביטול פסק הבורר ולאישורו אשר הוגשו ב1996-. שינוי זה הוא שבעצם גרם לצורך להכריע בין שתי הוראות הדין, זו שבסעיף 79ב'(ג) והצו. במצב עניינים רגיל, כבר מלכתחילה היתה מוגשת תובענה כמו זו שבענייננו לבית המשפט לענייני מפשחה, ואם היה מועבר העניין לבוררות, בקשות לביטול או לאישור פסק הבורר מקומן היה בבית המשפט לענייני משפחה, גם מכוח הוראת סעיף 79ב'(ג).

8.הבקשה לרשות ערעור נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיב בסך 10,000 ש"ח ומע"מ.