רע"א 1625/18 ירה דזנהשווילי נ. בנק אגוד לישראל בע"מ סניף בורסת היהלומים

1.

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטים י' שנלר – סג"נ , ק' ורדי – סג"נ , ו- ע' רביד ) מיום 28.1.2018 בע"א 33063-01-17, בגדרו התקבל ערעור המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (השופטת נ' גרוסמן – סג"נ ) מיום 30.11.2016 בה"פ

17688-11-10.

2.

בשנת 2005, נקלע יוסף דזנשווילי ז"ל (להלן: המנוח ), בעלה של המבקשת 1 ואביהם של המבקשים 3-2, לקשיים כלכליים. על מנת לצמצם את יתרת החובה בחשבונו, העמיד אחיינו של המנוח בטוחות כספיות לטובת המשיב (להלן: הבנק ). ביום 17.10.2006 נרשם משכון במנהל מקרקעי ישראל לטובת הבנק על זכויותיהם של המבקשת 1 והמנוח בדירתם מגוריהם באור יהודה. כנגד המשכון העמיד הבנק למנוח הלוואה על סך 200,000 דולר לכיסוי חובותיו. כשנתיים לאחר מכן ביום 24.9.2008 מימש הבנק את יתרת הביטחון במזומן מכספי האחיין. המבקשת 1 והמנוח טענו כי מטרת המשכון הייתה לשחרר את בטחונות האחיין, ומשכך הגישו ביום 9.11.2010 תובענה נגד הבנק בדרך של המרצת פתיחה. המנוח נפטר לפני שהוכרעה התביעה, ולאחר פטירתו הוגש ביום 21.9.2015 כתב תביעה מתוקן כך שהמבקשים 2 ו-3, שהם יורשיו, נכנסו בנעליו. בכתב התביעה המתוקן עתרו המבקשים למתן צו הצהרתי לפיו יבוטל המשכון שהוזכר לעיל, ייסגר תיק ההוצאה לפועל למימושו, וכן יבוטל ייפוי הכוח הנוטריוני שניתן על ידי המבקשת 1 והמנוח לבאי כוח המשיב ביום 2.4.2006. מלבד לטענה בדבר בטוחות האחיין לעיל (אשר נשמעה גם מפי המנוח בכתב התביעה המקורי), טענו המבקשים בכתב התביעה המתוקן כי יש לבטל את המשכון אף בשל נסיבות ההחתמה על שטר המשכון אשר תוכנו ומשמעותו מעולם לא הוסברו למבקשת 1 כדבעי. באשר למבקשים 2 ו-3, הועלתה בנוסף טענה לדיירות מוגנת המונעת פינויים מדירת המגורים.

3.

בפסק דינו מיום 30.11.2016 דחה בית המשפט השלום את טענות המבקשים לפיהם המשכון על הדירה נעשה כתחליף לשעבוד כספי האחיין, וקיבל את גרסת הבנק לפיה משכון הדירה נעשה על מנת לסגור את הפער בבטוחות ולא על מנת להחליף בטוחות קיימות. בנוסף, נדחתה הטענה להיותם של המבקשים 3-2 דיירים מוגנים בדירה. באשר לטענת העדר ההסבר הנאות במעמד יצירת המשכון, קבע בית המשפט כי המנוח היה מודע היטב למשמעות החתימה על שטר המשכנתא, שהתבצעה מחוץ לבנק, כעולה מעדויות שהובאו. עם זאת, בית המשפט קיבל את טענתה של המבקשת 1 כי לא קיבלה הסבר נאות אודות משמעות החתימה, ולכן דין חתימתה להתבטל. בית המשפט קבע כי המבקשת 1, שהייתה עקרת בית, פעלה לפי הוראות בעלה בלא להבין את תוצאות החתימה על המסמכים, על אף שחתמה עליהם בפני עורך דין שהסביר את משמעותם. בית המשפט ציין כי אף אם המנוח היה מודע למשמעויות והסיכונים הכרוכים ביצירת המשכון, אין בכך לפטור את הבנק מחובתו לגלות וליתן על כך הסבר מלא למבקשת 1. בית המשפט קבע כי הפגם החמור שנפל בחתימת המבקשת 1 על שטר המשכון פוסל את העסקה כולה ומביא לבטלות עסקת המשכון, שכן דרושות שתי חתימות כשרות ליצירת משכון על הדירה.

4.

הבנק הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, אשר התקבל ביום 28.1.2018. בית המשפט עמד על כך שלאור קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, היה מקום מבחינה משפטית לדחות את תביעת המבקשים לבטלות המשכון וייפוי הכוח. בית המשפט ציין שכיוון שנקבע שהמנוח שהיה מעורה בענייני הבנקים ידע והבין היטב על מה הוא חותם, ומכיוון שנקבע שהמבקשת 1 סמכה עליו וחתמה על פי הנחיותיו ובקשותיו כי האמינה בו (ולא נטען שהוא רימה או הטעה אותה), היה מקום לקבוע שהמבקשת 1 גם היא חבה לגבי חתימתה על המשכון. נקבע כי לפי הפסיקה הרלוונטית, כאשר אדם חתם על מסמך בעצת אדם אחר המהימן עליו יהיה האדם חייב בחתימתו ולא תעמוד לו טענת non

est factum

("לא נעשה דבר"). מעבר לצורך, קבע בית המשפט המחוזי כי בכל מקרה לא היה מקום לקבוע שעקב הפגם לכאורה בחתימת האישה יש לבטל את המשכון כולו ובכך להעניק למשיבים דירה לאחר שקיבלו כספים מהבנק ועשו עושר ולא במשפט. כמו כן, נקבע כי מהראיות שעמדו בפני בית המשפט עולה שהאישה כן הייתה מודעת לחובות הבעל ולכך שחתימתה על המשכון מעמידה את ביתה בסכנה. בנסיבות אלו, לא סתרה המבקשת 1 את החזקה לפיה אדם יודע את תוכנו של המסמך עליו הוא חותם.

5.

על פסק דין זה הגישו המבקשים את הבקשה לרשות ערעור שלפני. המבקשים טוענים כי בית המשפט המחוזי התערב בהכרעת הערכאה הדיונית לעניין מהימנות ואמינות העדים, בניגוד להלכה הפסוקה. אין מחלוקת כי שטר המשכון לא נחתם בבנק או בפני פקיד בנק, ומשמעות המסמכים לא הוסברה למבקשת 1 על ידי נציג מטעם הבנק. נטען כי חתימתה על המשכנתא בפני עורך דין אינה פוטרת את הבנק מהאחריות המוטלת עליו לפי פסיקת בית המשפט העליון בדמות חובת גילוי המורחבת, חובת אזהרה ועוד.

6.

בתשובת הבנק לבקשה לרשות ערעור, נטען כי מסקנותיו של בית המשפט המחוזי מתיישבות עם ההלכה הפסוקה לפיה אדם החותם על מסמך מתוך הסתמכות עיוורת על אותו יועץ ואמון בו, יהיה חייב בחתימתו. בנוסף, די בכך כי מהות ההתחייבות הגלומה במסמך ברורים לחותם על מנת שלא תעמוד לו טענת "לא נעשה דבר", כפי שנקבע בענייננו ביחס למבקשת 1.

7.

לאחר העיון בבקשה ובתשובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

8.

הבקשה אינה מגלה עילה המצדיקה מתן רשות ערעור ב" גלגול שלישי " - רשות אשר לא תינתן אלא במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית שהשלכותיה חורגות מעניינם הפרטני של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינה של הבקשה נטוע ביישום הדין על הנסיבות העובדתיות הקונקרטיות הקשורות לסכסוך בין המבקשים לבנק, והיא אינה מעוררת כל שאלה בעלת חשיבות כללית. אף לא ניתן לומר כי עיוות דין חמור נגרם בענייננו. בניגוד לטענת המבקשים, בית המשפט המחוזי בפסק דינו לא התערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית אלא בעיקרם של דברים גזר מסקנות משפטיות שונות מאותה מסכת עובדתית, ובמיוחד הקביעות לפיהן המנוח היה מודע היטב למשמעות החתימה על המשכון והמבקשת 1 סמכה על שיקול דעתו ומכאן חתימתה. לאור ההלכה שנקבעה בעניין זה בע"א 413/79 אדלר חברה לבניין בע"מ נ' מנצור , פ"ד לד(4) 29, 38 (1980) , די בכך כדי לקבוע כי המשכון אינו בטל.

9.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית, והסעד הארעי שניתן בהחלטתי מיום 29.3.2018 מבוטל. בנסיבות העניין ולפנים משורת הדין לא אעשה צו להוצאות.