רע"א 1684/12 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעמ"ש 32361-12-11 (כב' השופטים ת' בזק רפפורט , ד' מינץ ו מ' בר-עם ) אשר פסק על דרך הפשרה במסגרת ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים בת"ע 43220/09 (כב' סגנית הנשיאה נ' מימון ) שקיבל את תביעת המשיב לקיום צוואה. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי המשיב ישלם למבקש סך של 80,000 ₪ מתוך העיזבון.

2.

המבקש ואשתו המנוחה (להלן: "המנוחה") נישאו בשנת 1985. בעוד שעבור המבקש היו אלו נישואין שניים לאחר שהתאלמן מאשתו הראשונה, למנוחה היו אלו נישואים ראשונים. לבני הזוג לא היו ילדים משותפים. במהלך חיי נישואיהם התגוררו בני הזוג בדירתם המשותפת בירושלים. בשנותיה האחרונות, חלתה המנוחה במחלת קשה, אשר לדאבון הלב הכריעה את גופה. יצוין כי בימי חייה האחרונים, שהתה המנוחה במרבית הזמן במושב בני עייש, שם מתגוררים חלק מאחיה ואחיותיה. ביום 24.7.2009 נפטרה המנוחה. אחיה של המנוחה – המשיב – הגיש לבית המשפט לענייני משפחה תביעה לקיום צוואתה שנערכה ביום 17.7.2009, שבעה ימים בטרם מותה. יצוין כי צוואה זו באה לבטל צוואה קודמת שנערכה בשנת 2007. המבקש התנגד לתביעה וזאת בשל שלושה טעמים: היותה של המנוחה בלתי כשירה מבחינה קוגניטיבית לעריכת הצוואה; קיומה של השפעה בלתי הוגנת על המנוחה על ידי אחיה ואחיותיה; מעורבות פסולה של הנהנים מהצוואה בהכנת הצוואה ובקביעתם כנהנים ממנה.

ביום 31.10.2011 קיבל בית המשפט לענייני משפחה את תביעת המשיב לקיום צוואה. נקבע כי על אף קיומה של חוות דעת רפואית לפיה בשבוע האחרון לחייה הייתה המנוחה "במצב שלא אפשר לה חשיבה ברורה או יכולת לקבל החלטות עצמאיות והייתה לדעתנו בלתי כשירה מבחינה קוגניטיבית לערוך צוואה ( עמ' 8 לחוות הדעת), הרי שקיימות ראיות נוספות המובילות למסקנה לפיה המנוחה הבינה את אשר היא עושה והייתה כשירה מבחינה קוגניטיבית לעריכת הצוואה. ראיות ונסיבות כאלה נמצאו למשל בעדותה של גב' אבישג סייג חברתה הקרובה של המנוחה; עֵד קיום הצוואה משנת 2009

- מר אוחנה; עוה"ד מוזס אשר ערך את הצוואה וסבר שהמנוחה "היתה צלולה לחלוטין 100% צלולה" (פסקה 11 לפסק הדין). במצב זה בו עמדו לנגד בית המשפט חוות דעת מומחה שנעשתה לאחר מות המנוחה, לעומת עדויות וראיות מזמן אמת, קבע בית המשפט כי המבקש לא עמד בנטל ההוכחה ביחס לאי כשירותה של המנוחה. בית המשפט לענייני משפחה אף דחה את טענת המבקש באשר לקיומה של השפעה בלתי הוגנת או מעורבות בעריכת הצוואה. תוך הפעלת מבחני העזר שנקבעו בפסיקה, נקבע כי המשיב לא השפיע על אחותו המנוחה בעת כתיבת צוואתה וכי לא הוכח כי לקח חלק בעריכתה. על כן קבע בית המשפט לענייני משפחה כי הצוואה תקפה,

ונתן צו לקיומה.

3.

על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הגיש המבקש ערעור. במהלך הערעור הודיעו באי כוח הצדדים: "אנו מסכימים שהערעור יידחה ואילו המערער [ המבקש ] יזכה בסכום מסויים מתוך העיזבון ואשר ייקבע ע"י בית המשפט לפי סעיף 79א, בגבולות של 60,000 ₪ עד 100,000 ₪, ללא נימוקים ולפשרה, לאחר שמיעת טיעונים קצרים" (עמ' 1 שורות 22-24 לפרוטוקול הדיון). לאחר שטיעונים כאמור נשמעו, קבע בית המשפט כי המשיב ישלם למבקש סך של 80,000 ₪. מכאן הבקשה שלפני.

4.

לטענת המבקש יש לבטל את פסקי הדין שניתנו בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט לענייני משפחה, ולהצהיר כי צוואת המנוחה מיום 17.7.2009 בטלה. נטען כי נגרם לו עיוות דין שעה שעל פי המצב המשפטי הנוכחי אין הוא זכאי לחלק בצוואת אשתו, לרבות חלקה בדירת מגוריהם המשותפת. המבקש מעלה פגמים שונים שקיימים בצוואתה של המנוחה כגון הדגשת "צלילות" דעתה, ציוויה לכתוב ספר תורה על שם בעלה, והיעדר כל סיבה להדרת המבקש מן הירושה.

5.

המבקש עותר כי בית משפט זה יתערב בגלגול שלישי בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, בהתאם להוראות סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. ואולם, סוגיה זו, ככל שהמבקש קורא לתוכה במקרה דנא שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית, הוכרעה כבר והוכרעה שוב בפסיקת בית משפט זה (וראו למשל בע"מ 7847/06 פלונים נ' פלוני (11.12.2006)). ככלל יצוין כי מידת התערבותה של ערכאת הערעור בפסקי דין שניתנו על דרך הפשרה הינה מצומצמת, ומתקיימת על פי רוב במקרים חריגים בלבד (וראו: ע"א 10838/05 שלמה זקס נ' רונית קלינגר (23.3.2008)). המבקש לא העלה את אחד החריגים שנקבעו בפסיקה לגבי התערבות בפסק דין שניתן על דרך הפשרה ואף לא נטען בשום מסגרת שיש פגם בהסכמתו. משכך אינני מוצא כל טעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

שאלה יפה היא האם ישנם מקרים המתאימים יותר או מתאימים פחות להליך של מתן פסק דין על דרך הפשרה. דוגמא טובה לקשיים במענה לשאלה זו מופיעה בדמות תביעה למתן צו קיום, במסגרתה גורס המשיב בתביעה שהמנוח נעדר יכולת קוגניטיבית או נפל קרבן להשפעה בלתי הוגנת, הן בערכאה המבררת והן בערכאת הערעור. החוק נותן לצדדים להחליט מתי תועבר המסגרת הדיונית לדיון על דרך הפשרה. בית המשפט אינו רשאי לכפות את דעתו בנדון. האחריות למסלול הדיוני המיוחד עוברת איפוא לצדדים. בנסיבות העניין, ודווקא בהליך ערעורי, הסכמת המבקש מחייבת. זאת במיוחד כאשר לפני ערכאת הערעור הונח מתחם פיצוי מוסכם בין 60,000 ₪ ל-100,000 ₪, ובית המשפט פסק בגבולות אלה. עולה שעם כל הכבוד, הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית, אלא משקפת הסתייגות המבקש מההחלטה שקיבל – בהיותו מיוצג – לצעוד במסלול דיוני מסוים, וזאת לאחר שניתן פסק הדין. אין זו שאלה משפטית אף במסגרת ערעור בזכות, קל וחומר בגדרה של בקשה למתן רשות ערעור. מבלי לטעת מסמרות, אף ניתן להבין נקודות היתרון בקיומו של דיון ערעורי במסגרתו של סעיף 79א. ייתכן, וכך עולה לכאורה, והיה בהסדר מעין התחשבות במצבו של המבקש וניסיון להשכין שלום בתוך המשפחה. כך או כך, הסכמתו מחייבת אותו, כפי שהסכמת הצד שכנגד מחייבת. לשון אחר – כפי שהיה מקום לכבד את החלטת המבקש שיינתן פסק דין לגופו של עניין, כך גם כלפי הסכמתו שיינתן פסק דין על דרך הפשרה.

6.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין ובהיעדר תגובה, אין צו להוצאות.