רע"א 1709/98 וינברג דורון ושות' נ. נכסי וין דור בע"מ

1.זוהי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שלא ליתן רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב, בה נדחתה בקשת המבקשת למתן צו מניעה זמני כנגד המשיב 2 (להלן: "המשיב"). צו המניעה המבוקש נועד לאסור על המשיב לעשות שימוש בחניה שבחצר הבניין אשר ברחוב רוטשילד 135 בתל-אביב (להלן: "הבניין"). המבקשת שוכרת מהמשיבה 1 דירה ומרתף בבניין. ואילו המשיב הוא בעל זכות חכירה בדירה אחרת בבניין. ביום 6.3.97 ניתן פסק דין על-ידי המפקח על רישום המקרקעין באיזור תל-אביב (להלן: "המפקח") בו נקבע שלמשיב זכות שימוש בחניה של הבניין. המבקשת, שלא היתה צד לאותם הליכים, הגישה לבית משפט השלום בתל אביב תביעה למתן פסק-דין הצהרתי הקובע שפסק-דינו של המפקח בטל מעיקרא. במסגרת הליכים אלה הוגשה הבקשה למתן צו מניעה זמני כנגד המשיב.

2.בית משפט השלום דחה את הבקשה, והשתית את החלטתו על חמישה אדנים: המבקשת לא הוכיחה ולו לכאורה את זכותה לשימוש בלעדי בחניה; הסעד הזמני המבוקש הוא רחב מן הסעד הסופי; לא הוכח כי הסעד דרוש לשם מניעת נזק בלתי הפיך; בהפעילו את שיקול דעתו לעניין מתן הסעד הזמני על בית המשפט להעניק משקל גבוה יותר לזכות החכירה של המשיב מול זכות השכירות של המבקשת; הבקשה נגועה בשיהוי ובאי נקיון כפיים, שכן המבקשת לא ביקשה להצטרף להליכים שהתנהלו לפני המפקח, אף שידעה עליהם כבר עם תחילתם. בית המשפט המחוזי סרב לתת רשות ערעור על החלטה זו, בקובעו שהוא מצא אותה מנומקת היטב ומבוססת על המצב העובדתי והמשפטי. מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

3.המבקשת מעלה שלל נימוקים בבקשתה ותוקפת כל אחד מהטעמים שניתנו בהחלטת בית משפט השלום. ראשית היא טוענת שהוכחה לכאורה, זכותה כשוכרת הכוללת בחובה זכות לשימוש בלעדי בחניה. שנית, נטען שאין זהות בין הסעד הזמני המבוקש לבין הסעד הסופי, ומכל מקום אין לומר שהסעד הסופי הוא מצומצם יותר, שכן הסעד הסופי - ביטול פסק הדין של המפקח, אם ינתן, ישמיט את הבסיס לזכותו של המשיב לחנות בחניה. שלישית, אי מתן הסעד הזמני יגרום למבקשת, לטענתה, נזק בלתי הפיך המתבטא בשינוי המצב שהיה קיים מזה 16 שנה, ובצורך שיווצר להזזת המכוניות בחניה הצפופה בכל פעם שאחד מבעליהן יבקש לצאת. צורך זה יגרום לנזק כלכלי של אובדן זמן עבודה ולנזק בטיחותי בשל היציאה לרחוב הסואן. רביעית, טוענת המבקשת שזכות השימוש שלה בחניה אינה נופלת בדרגתה מזכות השימוש הנטענת של המשיב, ואף עולה עליה, ולכן לא היה מקום לתת משקל גבוה יותר לזכותו של המשיב במסגרת שיקול הדעת של בית המשפט. לבסוף חולקת המבקשת על הקביעה כי בקשתה לקתה בשיהוי ובאי נקיון כפיים, שכן היא לא הייתה כלל צד להליכים הקודמים, ועד שלא ניתן פסק-הדין של המפקח, אשר שינה את המצב הקיים, לא היתה לה כל סיבה לפנות לבית המשפט.

4.לאחר שעיינתי בחומר הרלבנטי ובטענותיה של המבקשת, לרבות הטענות שלא פורטו כאן במלואן מפאת קוצר היריעה, נחה דעתי כי אף אחת מהן אינה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או חוקתית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים עצמם. ההלכה לפיה רשות לערעור על החלטת בית משפט מחוזי, שישב כערכאת ערעור על פסק דין או החלטה אחרת של בית משפט השלום, תינתן רק כאשר מתעוררת שאלה כגון זו(ראו: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123), הוחלה זה מכבר אף על מקרים בהם הבקשה מתייחסת להחלטה של בית משפט מחוזי הדוחה בקשה למתן רשות ערעור בלא לדון בערעור לגופו (ראו לדוגמא: רע"א 6176/97 וינברג דורון ושות' נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ

(לא פורסם)). נפסק אף שהלכה זו היא יפה בפרט כאשר מדובר בערעור על החלטת ביניים שעניינה הוא סעד זמני (רע"א 6675/97 רוזנגרט נ' ניב (לא פורסם); רע"א 7059/97 מנדלסון נ' סגלוביץ' (לא פורסם)). כמוסבר, המקרה הנדון לא עומד בדרישה זו ולא קיימת בו סוגיה המצדיקה מתן רשות ערעור. לכן, אף בהנחה שהחלטתו של בית משפט השלום אינה נקיה מפגמים, דינה של בקשה זו להידחות. לא ראיתי גם מקום להתערב בגובה הוצאות המשפט שהוטלו על המבקשת.

הבקשה נדחית בלא צורך בתגובה.