רע"א 7059/97 ויולט מנדלסון נ. רות סגלוביץ'

1.בין המשיבה למבקשת התקיימו יחסי שכירות ביחס לחנות שבבעלות המשיבה (להלן: החנות). בהסכם השכירות שנחתם ב- 1.11.96 הוסכם כי למבקשת תהא אופציה לשכור את החנות למשך תקופה נוספת. בחודש יולי של שנת השכירות, לקראת תשלום דמי השכירות של חודש אוגוסט, הביעה המבקשת את כוונתה להפסיק את יחסי השכירות. המבקשת אף הביאה שוכר חלופי במקומה, אשר לא נשא חן בעיני המשיבה. לאחר מכן, ובטרם שולמו דמי השכירות לחודש אוגוסט, יצאה המבקשת לחופשה באילת. בזמן זה פרצה המשיבה לחנות ותפסה בה חזקה. לטענתה, היה זה משום שחשבה שהמבקשת עזבה את הארץ. משסירבה המשיבה להחזיר למבקשת את החזקה בחנות ואף השכירה אותה לאחרים אשר החלו בשיפוץ החנות, פנתה המבקשת לבית משפט השלום בעכו (ת.א. 4347/97, המ' 3688/97) בבקשה למתן סעד זמני שיורה למשיבה להחזיר לידי המבקשת את החנות במצב בו היתה עובר לתפיסת החזקה בה.

2.בית משפט השלום, מפי כב' השופט מ' אלטר, פסק כנגד מתן הסעד המבוקש. בית המשפט ציין כי החלטתו לא היתה קלה, אך קבע כי למרות שבמצב דברים רגיל היה נענה לבקשה, משום שהמבקשת הראתה זכות לכאורה ומשום שהמשיבה עשתה דין לעצמה, הרי שהעובדות הייחודיות לעניין זה הביאוהו לפסוק אחרת. נימוקיו של בית המשפט היו: ראשית, תקופת השכירות עומדת להסתיים ב- 31.10.97, בעת שמועד מתן ההחלטה היה 23.9.97; שנית, על פי החוזה, איחור בתשלום שכר הדירה החודשי, מבטל את האופציה שהוענקה למבקשת; שלישית, המבקשת עצמה ביקשה לסיים את השכירות מוקדם יותר ונקטה בצעדים לשם כך, כגון פינוי החנות מתכולתה והבאת השוכר החלופי; רביעית, המבקשת לא טענה בכתבי הטענות או בחקירתה כי היא אכן מתכוונת להאריך את תקופת השכירות. מסקנת בית משפט השלום היתה כי "הנזק שעלול להגרם למבקשת, אם לא ינתן לה הסעד המבוקש, הוא קטן ביותר ובוודאי ניתן להערכה ולפיצוי כספי". עם זאת, חייב בית המשפט המחוזי את המשיבה בהוצאות.

3.המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי על קביעת בית משפט השלום (בר"ע 1611/97). בית המשפט המחוזי, מפי כב' השופט י' גריל, דחה את הבקשה בציינו כי ערכאת ערעור לא תתערב בדרך כלל בהכרעת הערכאה הדיונית בנוגע לסעד זמני. בית המשפט נדרש באריכות לטענות המבקשת כי התקיימו התנאים הנדרשים לצורך מתן סעד זמני, כי לא בוטלה האופציה שהוענקה למבקשת, כי כוונת המבקשת לבטל את הסכם השכירות היתה זמנית וכי מאזן האינטרסים נוטה לטובת המבקשת. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המבקשת לפיה לא בוטלה האופציה שהוענקה למבקשת בחוזה, אך משום איחור קל בתשלום בחודש אחד, אך דחה את טענותיה האחרות, ופסק כי מקובלת עליו מסקנת בית משפט השלום לפיה המבקשת התכוונה להפסיק את השכירות ביוזמתה, עוד לפני תום השכירות, וכי אין למבקשת כל כוונה לחזור ולנהל את עסקה בחנות. בית המשפט המחוזי הדגיש כי אין בהחלטה זו משום הכשרת עשיית הדין העצמי על ידי המשיבה, והראיה לכך היא השתת ההוצאות על המשיבה והכרת בית משפט השלום בפיצוי שעלול להידרש עקב הנזק שיגרם למבקשת כתוצאה מהפרת הזכות.

4.בבקשה שבפני חוזרת המבקשת על הטענות שהעלתה בבית המשפט המחוזי. לאחר שעיינתי בבקשה ובמסמכים הנלווים לה, נחה דעתי כי דינה להידחות. הלכה פסוקה היא כי לא תינתן רשות ערעור בערכאה שלישית, אלא במקרים המעלים סוגיות בעלות חשיבות משפטית או ציבורית ואשר חורגות מעניינם של הצדדים הישירים לסכסוך (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). כך בפרט כאשר מדובר בערעור שני על החלטת ביניים שעניינה הוא בקשת סעד זמני, אשר הצד הנפגע יוכל לבקש פיצוי על הפגיעה בו בעתיד. בית משפט השלום פסק את שפסק על סמך התרשמותו הישירה מן הצדדים ותוך שהביא בחשבון את מכלול השיקולים הנוגעים לסכסוך זה. בית המשפט המחוזי נדרש אף הוא באריכות לעניין זה ופירט את שיקוליו. איני מוצא מקום לפרוס שוב את מכלול השיקולים בפני ערכאה שלישית.

5.כאמור לעיל, דין הבקשה להידחות.