פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
1714/08
בפני:
כבוד השופט
י'
דנציגר
המבקשים:
1. עזבון המנוח אריה נוי ז"ל
2. סוזן נוי
3. נאשאס השקעות בע"מ
נ ג ד
המשיב:
יחיאל חיימוביץ
בקשת ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בחיפה מיום 11.9.06 בת.א. 394/06 ובת.א. 497/06 שניתן על ידי כבוד
השופטת ש' שטמר.
בשם המבקשים:
עו"ד שמואל אריאלי,
עו"ד משגב נר
החלטה
בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 11.9.06 בת.א. 394/06 ובת.א. 497/06 (כבוד השופטת ש' שטמר) אשר דחה את בקשתם של המבקשים לבטל את פסק הבוררות שאותו נתן המהנדס מר שלמה מאירי ביום 25.1.06 (להלן – פסק הבוררות ) ואישר את פסק הבוררות. יצויין כי בפתח הבקשה מציינים המבקשים כי הבקשה מוגשת גם כנגד החלטתו של בית המשפט קמא מיום 11.9.06 במסגרתה דחה את בקשתם לזמן את הבורר לעדות, ואולם במסגרת הבקשה לא מעלים המבקשים כל טענה ממשית בהקשר זה, למעט התייחסות שולית בסעיף 13 לבקשה.
העובדות לפי פסק הדין של בית המשפט קמא
1.
המבקש 1 הוא עיזבונו של המנוח אריה נוי ז"ל (להלן – המנוח ), שהיה מנהלה ובעליה של המשיבה 3, חברה קבלנית שעסקה בעיקר בשיפוץ בתים והשכרתם (להלן – החברה ). המבקשת 2 היא אלמנתו והיורשת של המנוח והמנהלת הנוכחית של החברה (להלן – סוזן ).
2.
המנוח התקשר בהסכם בעל פה עם המשיב בשם החברה (להלן – ההסכם ), לפיו נטל על עצמו המשיב לשפץ את הבניין ברחוב תל-חי 5 בחיפה (להלן –
הבניין ), כאשר השיפוץ כלל את שיפוץ וחיזוק המעטפת של הבניין (להלן – עבודות המעטפת ), ביצוע עבודות בתוך הדירות בבניין לרבות חלוקת דירות לשתי יחידות דיור (להלן – עבודות הפנים ) וכן ובנייתן של שתי יחידות דיור על גג הבניין.
3.
בעקבות ניתוח שעבר, שקע המנוח בתרדמת ולאחר מספר שבועות נפטר. לאחר פטירתו, דרש המשיב מסוזן לשלם לו עבור העבודות שביצע על פי ההסכם, ואולם סוזן הכחישה את קיומו של חוב כלפי המשיב וטענה כי אף מגיע לה החזר כספים ששולמו למשיב בעודף וכי על המשיב לפצותה בגין נזקים שגרם בעבודתו, בגין סכומי כסף שגבה מהדיירים כדמי שכירות, בגין אובדן דמי שכירות שנגרם מביצוע רשלני של העבודות וכן בגין עוגמת נפש. לטענתה, לאחר פטירת המנוח נודע לה שעיריית חיפה הוציאה צו להפסקת עבודה בבניין ועקב כך היא נאלצה להשלים את העבודות בבניין ובכלל זה שילמה למשיב סכום של 115,000 ש"ח נוסף על הסכום של 152,000 ש"ח ששילם לו המנוח. לאחר שסברה כי רומתה על ידי המשיב, הפסיקו המשיב ושותפו את העבודות בבניין וסוזן מסרה את המשך העבודות לקבלן אחר.
4.
המשיב הגיש תביעה כנגד המבקשים בבית המשפט המחוזי בחיפה, וזה מינה כבורר את מר אברהם הרצברג. דא עקא, פסק הבוררות שאותו נתן בורר זה בוטל על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ב' בר-זיו), אשר מינה את המהנדס שלמה מאירי (להלן – הבורר ) לפסוק מחדש במחלוקת בין הצדדים.
פסק הבוררות
5.
במסגרת הליך הבוררות טען המשיב כי שולם לו סך של 87,715 ש"ח בלבד וכי המנוח חייב לו סך של 192,085 ש"ח. מנגד, טענה סוזן כי למשיב שולם סך של 681,680 ש"ח, הכולל דמי שכירות שאותם קיבל מדיירי הבניין, וכי עקב עבודתו הרשלנית, הוציאה העירייה צו הפסקת עבודה. עוד טענה סוזן כי כשנדרש המשיב להרוס את שבנה גרם נזקים לבניין בסך של 252,000 ש"ח וכן כי עליו לשלם פיצויים בגין אובדן דמי שכירות ועוגמת נפש, כאמור.
6.
לאחר ששמע את טענות הצדדים ובחן את ראיותיהם, פסק הבורר כי המנוח הזמין את העבודות מהמשיב ללא הסכם בכתב, ללא הגדרה של העבודה הנדרשת, ללא פירוט סעיפי העבודה ומחירה, ללא תוכניות וללא מפרט טכני.
נקבע כי לא היה על המשיב להשיג היתרים לתוכניות האמורות ולפיכך אין הוא מחויב לשאת בהוצאות ההריסה של יחידות הדיור שנבנו על גג הבניין ללא היתר, כי עבודות אלה בוצעו כחלק מהעבודות שדרש המנוח וכי עבודתו לא הייתה הסיבה שבגינה דרשה העירייה את הריסתן של יחידות הדיור. עוד קבע הבורר כי המשיב לא נטל לעצמו את דמי השכירות של הדיירים בבניין, ואולם נקבע כי המשיב, שלא ידע עברית, התרשל בהכנת רישומים לעבודות. במסגרת פסק הבוררות ציין הבורר כי הואיל והצדדים לא הביאו חלק מהעדים הרלוונטיים לעניין נשוא הבוררות, הוא נתן הערכה מקצועית בנוגע לפרשה שהובאה בפניו וכן ציין כי בהעדר הסכם בכתב, אינו יכול להסתמך על החשבוניות שאותן הציג לו המשיב.
7.
לבסוף, קבע הבורר כי המשיב, אשר ביצע את העבודה שנטל על עצמו, זכאי לתמורה בגין עבודות המעטפת בסכום של 279,000 ש"ח ממנו יש לקזז סכום של 85,715 ש"ח, אותו קיבל כמקדמה, כך שהיתרה לה הוא זכאי עומדת על סך של 192,085 ש"ח. בנוסף, נקבע כי הואיל והמשיב ביצע את עבודות פנים באופן רשלני, זכאי הוא לתמורה של מחצית משווי העבודה, בסכום של 140,272 ש"ח בלבד.
פסק הדין של בית המשפט קמא
8.
במסגרת בקשת ביטול פסק הבוררות שאותה הגישו המבקשים (להלן – בקשת הביטול ), טענו המבקשים כי יש לבטל את פסק הבוררות מן הטעמים הבאים: הבורר לא נימק את פסקו כראוי למרות שהיה מחוייב לעשות כן על פי הסכם הבוררות, כאשר טענה זו מופנית בעיקרה כלפי החלטתו של הבורר לפסוק לטובת המשיב את מלוא סכום התמורה בגין עבודות המעטפת; כי הבורר לא ביסס את קביעותיו על בדיקה הנדסית וקבע קביעות עובדתיות ללא פירוט ענייני של מסקנותיו; כי הבורר נמנע מלהכריע בשאלת הסכום לו זכאי המשיב בגין עבודות הפנים ופסק על דרך הפשרה, למרות שלא הוסמך לכך; כי אין התאמה בין החומר שהוצג לבורר לבין פסיקתו, באופן העולה כדי פגיעה בכללי הצדק הטבעי; כי הבורר לא איפשר למבקשים להציג בפניו תקליטורים המכילים תמונות של דירות הבניין וכי הבורר דרש עבר פסקו שכר טרחה בסך של 51,670 ש"ח שאינו מוצדק. בנוסף, טענו הצדדים כי העובדה שהבורר לא הזהיר את העדים שהעידו בפניו במסגרת הליך הבוררות לומר את האמת, מהווה מעילה באמון הציבור ופגיעה בעיקרון מראית פני הצדק.
9.
באשר לטענת המבקשים בדבר אי הנמקת פסק הבוררות כראוי, קבע בית המשפט קמא כי הגם שהבורר סבר כי אין להסתמך על החשבונית שאותה הגיש המשיב כראיה לתמורה לה הוא זכאי בגין עבודות המעטפת החיצונית וקבע כי אין בין הצדדים מחלוקת על סכום זה, הרי שהוא קבע כי "אין הפרכה של הסכום הזה" והגיע אל מסקנה זו בהתבסס על הראיות שהוצגו בפניו. עוד נקבע כי גם אם טעה הבורר בסוברו כי הייתה הסכמה בין הצדדים לסכום זה, הרי שטעות כשלעצמה אינה עילה לביטול הפסק. בנוסף, קבע בית המשפט קמא כי גם את קביעתו לפיה המשיב ביצע את העבודות שהוסכם לבצען נימק הבורר כראוי וגם אם טעה, אין בכך כדי להוות עילה לביטול פסק הבוררות.
10.
באשר לטענת המבקשים לפיה הבורר לא הכריע במחלוקת בין הצדדים ופסק כי התמורה בגין עבודת הפנים תחולק בין הצדדים על דרך הפשרה, באופן שהמשיב יקבל מחצית מהתמורה בלבד, קבע בית המשפט קמא כי הגם שהבורר היה רשאי לפסוק למשיב חלק מן התמורה בלבד מן הטעם שביצע את העבודות באופן רשלני, הרי שהבורר לא נימק כיצד הגיע להערכתו בדבר גובה התמורה בגין חלק זה של העבודות וכיצד הגיע למסקנתו לפיה יש לשלם למשיב מחצית מן התמורה בלבד. לפיכך, ביטל בית המשפט קמא חלק זה של פסק הבוררות.
11.
עוד דחה בית המשפט קמא את טענותיהם הנוספות של המבקשים, לרבות טענתם לפיה הבורר קבע ממצאים ללא בדיקה הנדסית וללא פירוט ענייני, מן הטעם שפסק הבוררות הינו מנומק, סוקר את הראיות וכולל הסברים מניחים את הדעת לממצאים, וכן את טענתם של המבקשים לפיה גובה שכר הטרחה שאותו דרש הבורר מהצדדים (ואשר עמד בסופו של דבר על 10,000 ש"ח בלבד) מהווה עילה לביטול פסקו. לבסוף, נקבע כי המבקשים לא הוכיחו את טענתם לפיה הבורר לא הזהיר את העדים וכי ממילא גם אילו לא הזהיר הבורר את העדים, לא היה בכך כדי לבטל את פסק הבוררות.
12.
לאור כל האמור לעיל, אישר בית המשפט קמא את פסק הבוררות, למעט החיוב בסך 140,272 ש"ח (מחצית התמורה בגין עבודות הפנים), שבוטל.
13.
יצויין כי עובר למתן פסק דינו, ביום 11.9.06, נתן בית המשפט קמא החלטה במסגרתה דחה את בקשת המבקשים לזמן את הבורר לעדות בפני בית המשפט, במטרה לחקור האם הזהיר את העדים שמסרו בפניו עדות כי עליהם לומר אמת.
נקבע, כי אין לזמן את הבורר לעדות בפני בית המשפט במסגרת בקשת לביטול פסק הבוררות שאותו נתן אלא במקרים חריגים בלבד, וכי התשובה לשאלה האם הזהיר את העדים שהעידו בפניו אם לאו אינה מצויה בידיעתו בלבד וניתן להוכיחה גם באמצעות ראיות אחרות.
מכאן הבקשה שבפניי.
נימוקי הבקשה
14.
לטענת המבקשים, החוזרים במסגרת הבקשה שבפניי במידה רבה על הטענות שאותן העלו בפני בית המשפט קמא, שגה בית המשפט קמא בקובעו כי הבורר נימק כראוי את החלטתו בדבר התמורה שתשולם למשיב בגין עבודות החוץ, כאשר חובת ההנמקה החלה על הבורר היא רחבה יותר מהקביעה לפיה "אין הפרכה של הסכום הזה", בה הסתפק. בנוסף, טוענים הם כי קיימת סתירה בפסק הבוררות, שקובע מחד כי אין מחלוקת בנוגע לתמורה לה זכאי המשיב בגין עבודות החוץ ומאידך קובע, בפרק הסיכום, כי קיימת מחלוקת בשאלה זו. עוד בהקשר זה, מביאים המבקשים דוגמאות שונות כדי להמחיש את טענתם לפיה הבורר לא נימק את פסקו כראוי.
15.
בנוסף, טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט קמא בדחותו את טענתם לפיה הבורר קבע את גובה התמורה בגין עבודות החוץ בהסתמך על החשבונית שאותה הגיש המשיב, לגביה נקבע כי אמינותה מוטלת בספק.
16.
לבסוף, טוענים המבקשים כי עיוות הדין שנגרם להם כתוצאה מאי הנמקת פסק הבוררות מצדיק מתן רשות ערעור.
דיון והכרעה
17.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובפסק דינו של בית המשפט קמא הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בקבלת תשובת המשיבים.
18.
לא אחת קבע בית משפט זה כי רשות ערעור על החלטות בית המשפט בענייני בוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה. רשות ערעור כאמור תינתן רק במקרים חריגים ונדירים בלבד, בהם עולה שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, כזו החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין.
כידוע, מהותו של מוסד הבוררות היא בהיותו מנגנון חילופי להכרעות בסכסוכים, כאשר עיקר כוחו של מנגנון זה נובע מרצונם של הצדדים וקיום הליכי בוררות מגשים את האוטונומיה הפרטית של הצדדים. לפיכך, ריסון שיפוטי הינו מוצדק, מחויב וראוי לגבי החלטות שהוכרעו במסגרת הליכי בוררות [ראו למשל: רע"א 3680/00
אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ "ד נז(6) 605 (2003); רע"א 1066/06 ארסד נ' רונן
(לא פורסם, 27.3.06); רע"א 2766/06 סבג נ' חדד
(לא פורסם, 21.1.08); רע"א 8095/07
קרימברג נ' חן
(לא פורסם, 28.1.08); רע"א 9119/07
א.ב. גרוסמן בע"מ נ' לבל
(לא פורסם, 11.2.08) (להלן – עניין גרוסמן )]. יתרה מכך, רשות ערעור על פסקי דין שניתנו בבקשה לאישור או לביטול פסק בוררות, תינתן במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד [רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות נ' אחים שורק בע"מ (לא פורסם, 11.7.00); עניין גרוסמן הנ"ל].
19.
לא שוכנעתי כי המקרה שבפניי נופל בגדר המקרים החריגים והנדירים המצדיקים מתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט קמא בענייני בוררות ואף לא שוכנעתי, בניגוד לטענתם של המבקשים, כי נגרם למבקשים עיוות דין המצדיק מתן רשות כאמור. סבורני כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות.
20.
צודקים המבקשים בטענתם כי משעה שהוטלה על הבורר חובת הנמקה, עליו ליתן הסברים ונימוקים כיצד הגיע לכל אחת ממסקנותיו ואולם, אין הכרח כי הבורר יכתוב פסק בוררות ארוך, מפורט ומנומק לעייפה. פעמים רבות ניתן להסתפק בהנמקה קצרה ועניינית שהיא בבחינת "מיפוי" של השיקולים שהובילו את הבורר להחלטתו. יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט א' גולדברג בע"א 1325/92 קולקר נ' דיפלומט אופנועים (1985) בע"מ , פ"ד מז(3) 89, 96 (1993):
"די בכך שהפסק ינומק כך שיהא בו להראות לקורא כי לא נעלמו מעיני הבורר הנושאים שעמדו לפניו להכרעה, כי לא נשתכחו מלבו טענות הצדדים, כי מצויה בו התייחסות עניינית לכל אלה וכן טעמים, לפחות בתמצית, שהביאו לתוצאת הפסק."
[וראו גם: סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל כרך ב' 1062-1061 (מהדורה רביעית, 2005)].
21.
מעיון בפסק הבוררות עולה כי הבורר נימק את רובן המכריע של המסקנות אליהן הגיע. כך למשל, באשר לתמורה לה זכאי המשיב בגין עבודות החוץ כתב הבורר כי הגם שאין לסכום של 279,800 ש"ח תימוכין במסמכים, סכום זה לא הופרך, כאשר לדידי, צדק בית המשפט קמא בקובעו כי מהכתוב עולה שהבורר שוכנע כי זה הסכום הנכון. בנוסף, סבורני כי צדק בית המשפט קמא בקובעו כי הגם שקיימת בעייתיות מסוימת בקביעתו של הבורר לפיה הצדדים אינם חלוקים על סכום זה, הרי שלכל היותר מדובר בטעות, שאינה מהווה עילה לביטול פסק הבוררות [ראו למשל: ע"א 318/85 כוכבי נ' גזית קונסיליום השקעות ופיתוח בע"מ , פ"ד מב(3) 265 (1998)]. ודוק – במקום בו לא נימק הבורר את פסקו כראוי, ביחס לקביעת התמורה לה זכאי המשיב בגין עבודות הפנים, ביטל בית המשפט קמא קביעה זו.
22.
לאור כל האמור לעיל, דין הבקשה להידחות. משלא נתבקשה תגובת המשיב, איני עושה צו להוצאות.
ניתנה
היום, כ"ו בניסן התשס"ח (1.5.08)
ש ו פ ט