רע"א 185/99 שאול בר- נוי נ. קופת בית המשפט המחוזי

1.בפני רשם בית המשפט המחוזי בחיפה נדונו בקשות שונות של המבקש לפטור מאגרה. הרשם הנכבד דחה את הבקשות וקבע כי המבקש לא הרים את נטל ההוכחה הנדרש כדי לזכות בפטור מאגרה. המבקש הגיש ערעורים על החלטות הרשם, ערעורים אלה נדונו בפני סגן הנשיא השופט ביין ( ע"א 4643/98, 4633/98, 4632/98) ונדחו. סגן הנשיא המלומד קבע כי התצהירים שהגיש המבקש לא ענו על הדרישות הקבועות בתקנה 13 לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח - 1987 שכן לא נכלל בהם פירוט מספיק אודות עבודתו של המבקש, מקורות הכנסתו ונכסים שברשותו (להלן - ההחלטה הראשונה). בנוסף הגיש המבקש בפני כבוד השופט ביין ערעור על החלטת הרשם שלא לפטור אותו מחובת תשלום אגרה בע"א 4943/98. בערעור זה (ע"א 4024/99) טען המבקש כי אין למעשה טעם בשמיעת ערעור זה בפני אותו בית המשפט אשר החליט זמן קצר קודם לכן בעניין זהה (עניין ההחלטה הראשונה) וביקש לאחד את בקשתו לפטור מאגרה בע"א 4943/98 עם הבקשות האחרות (לעיל) ולהרשות לו לערער בפני בית המשפט העליון על ההחלטות הדוחות את בקשתו לפטור. בעניין זה קבע השופט ביין כי אין מקום למתן רשות לערער (להלן ההחלטה השניה). מכאן הבקשות לרשות לערער שלפני.

2.בקשת המבקש ברע"א 185/99 מתיחסת להחלטה הראשונה של השופט ביין ואילו הבקשה ברע"א 411/99 מתיחסת באופן פורמלי להחלטה השניה של השופט הנכבד שלא להתיר למבקש לערער בפני בית משפט זה, אולם כוונתו של המבקש, כפי שהיא מסתברת מבקשתו היא לערער לגוף העניין על החלטת הרשם שלא לפטור אותו מחובת תשלום אגרה - וזאת מבלי שהעניין נדון לגופו בפני בית המשפט המחוזי על דרך הערעור. משלא הוגש למעשה ערעור כדין על החלטת הרשם, אין מקום להגשת בקשה לרשות לערער בפני בית משפט זה.

3.בבקשתו ברע"א 185/99 שב וחוזר המבקש על טענותיו כי צירף לתצהירו דו"חות מע"מ המעידים על הכנסותיו בתקופה שקדמה להגשת הבקשה והצהיר שאין ברשותו נכס כלשהו הניתן למימוש, ולפיכך, כך לפי הטענה, עונה תצהירו לדרישות תקנה 13 לעיל.

4.דין הבקשה להידחות. אכן, כפי שנטען בתשובת המדינה, בעל דין המבקש פטור מתשלום אגרה נושא בנטל להוכיח כי אין ביכולתו לשלמה. לשם כך, עליו לפרוש תמונה מלאה ומפורטת של מצבו הכלכלי, לרבות הפעולות בהן נקט בנסיונו לגייס כספים (למשל על דרך ההלוואה) לצורך עניין זה. תצהירו של המבקש הוא לאקוני וחסר את הפירוט הנדרש על מנת שבית המשפט יוכל אכן להשתכנע כי אין ביכולתו לשלם את האגרה, המשתלמת כרגיל על פי דין.

הבקשות נדחית. אין צו להוצאות.