פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
1858/21
לפני:
כבוד השופט נ' סולברג
המבקשת:
אילנה דבוש
נ ג ד
המשיבים:
1. עו"ד גלית שוקרון - הנאמנת
2. כונס הנכסים הרשמי
בקשת רשות ערעור על
החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 13.1.2021 בפש"ר 65068-07-17
שניתנה על ידי כבוד השופט ר' חיימוביץ
בשם המבקשת:
עו"ד רון בעהם
החלטה
1.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 13.1.2021, בפש"ר 65068-07-17 (השופט ר' חיימוביץ ), שבגדרה הורה בית המשפט על מימוש זכויותיה של המבקשת בדירת מגוריה.
2.
המבקשת, אילנה דבוש, מתגוררת בדירה ברחוב נחום 25/7 בנתניה, והיא בעליה של מחצית מן הזכויות בה; יתר הזכויות נמצאות בבעלות ארבעת ילדיה, מכוח צו ירושה שניתן לאחר פטירת גרושהּ של אילנה, אשר החזיק במחצית האחרת של הזכויות.
3.
אילנה נכנסה בשנת 2017 להליכי חדלות פרעון. זמן קצר לאחר מכן מונתה המשיבה 1, עו"ד גלית שוקרון, כמנהלת מיוחדת לנכסיה. ההליכים התקדמו. תביעות חוב הוגשו ואושרו בסך כולל של כ-117,000 ₪, כאשר חלק הארי של החוב המאושר – סך של כ-106,000 ₪ – עומד לטובת עיריית נתניה; חוב שנצטבר בגין אי-תשלום חובות ארנונה ותשלומי חובה אחרים.
4.
לאחר שאושרו תביעות החוב, במהלך דיון שהתקיים לפני בית המשפט ביום 6.6.2019, הוכרזה אילנה כפושטת רגל, ועו"ד שוקרון מונתה כנאמנת על נכסיה. לצד זאת, נוכח השגות שהעלה בא-כוחה של אילנה במעמד הדיון, בנוגע לגובה החוב לטובת העירייה, הומלץ לצדדים "לבוא בדברים ביניהם לשם גיבוש מתווה מוסכם של תכנית פירעון" .
5.
הזמן נקף. הגם שהעירייה הסכימה להפחתה משמעותית של החוב לטובתה, גיבוש הסדר מוסכם – לא הסתייע; הן מאחר שגובה החוב לעירייה, גם לאחר הפחתה, נותר מחוץ להישג ידה של אילנה, הן משום שהסדר הנושים שהציעה אילנה לא התקבל. בהמשך אפוא, ביום 30.11.2021, הגישה הנאמנת בקשה למימוש דירת המגורים. אילנה התנגדה, בטענה שחלק נכבד מהחוב לעיריית נתניה נתון למעשה במחלוקת, כך שתביעת החוב המאושרת של העירייה "אינה משקפת את גובה החוב הריאלי" – ועל כן יש לבדוק את תביעת החוב; אילנה התנגדה גם מן הטעם שאין הצדקה, לטענתה, למימוש הנכס – לא מבחינה משפטית, גם לא מבחינת כדאיות כלכלית.
6.
בהחלטה מיום 21.12.2020 עמד בית המשפט על כך ש "הכרעה בתביעות החוב הייתה לפני למעלה משנה וחצי והן חלוטות" , וכי "אכן רצוי היה לנסות ולהגיע להסכמות עם [העירייה] ולהימנע ממימוש הנכס" . לצד זאת, הובהר כי "אין פלא" שהניסיונות לגיבוש מתווה מוסכם "הגיעו למבוי סתום" , בהינתן שהצעתה של אילנה היא "לשלם לנושים תכנית פירעון 'סמלית' כשהיא ובני משפחתה משאירים בידיהם את הדירה" . בית המשפט ביקש אפוא את עמדת הכנ"ר, וכן המליץ לאילנה ובני משפחתה כי "ישקלו בכל זאת פדיון זכויותיה בדירה בערכים ריאליים שיאפשרו קידום ההליך ללא צורך במימוש" .
7.
תגובה מטעם הכנ"ר לא הוגשה, וביום 13.1.2021 נתן בית המשפט החלטה נוספת, שבמסגרתה נקבע כי "בנסיבות העניין, כאמור בהחלטה הקודמת, מאחר ו[אילנה] הבהירה כי אין בכוונתה להציע הצעה ריאלית שתתחשב בעובדה שהנכס ישאר ברשות בני משפחתה, ומשלא חל שינוי בתביעת החוב של העירייה, דומה שאין מנוס ממימוש זכויותיה של [אילנה] בנכס (50%)" .
מכאן הבקשה שלפנַי.
8.
אילנה טוענת כי היה על בית המשפט המחוזי לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 178(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפשט"ר ), ולבדוק מחדש את תביעת החוב המאושרת של העירייה. לדבריה, לבד מכך שהעירייה עצמה הכירה בהפחתה מסוימת של החוב לטובתה, בידיה גם טענות טובות להפחתה: חלק משמעותי מחוב הארנונה – התיישן; חלק נוסף – נוצר מחישוב לא נכון של הריבית שהצטברה בגין הליכי הוצאה לפועל שננקטו בעניינה; וזכותה להנחה בארנונה בגין העדר הכנסות וקצבת הכנסה, עליה גילתה רק במהלך הליכי פשיטת הרגל – לא מומשה במרוצת השנים.
עוד מדגישה אילנה, כי אינה אישה צעירה, כי מצבה הרפואי אינו מן המשופרים, וכי בשל כך איננה עובדת מזה מספר שנים. לשיטתה, נוכח מצבה, בהינתן המחלוקת לגבי גובה החוב לעירייה, ובשים לב לעלויות הגבוהות שיצריך הליך של מציאת סידור חלופי למגוריה, הרי שהנזק שיגרם לה ממימוש זכויותיה בדירה "גדול עשרות מונים מהתועלת אשר תצמח לנושים" .
מן הטעמים הללו סבורה אילנה כי אין הצדקה למימוש זכויותיה בדירה, וכי חלף זאת מוטב שתיקבע
"תכנית פרעון סמלית בלבד, אשר תאפשר את שיקומה הכלכלי [...], ואת המשך קיום שגרת חייה הצנועים בכבוד" . על כן, טוענת אילנה, כי יש להורות על בחינה חוזרת של תביעת החוב של העירייה, כך ששאלת מימוש זכויותיה בדירה תעמוד על הפרק רק לאחר בירור העניין.
דיון והכרעה
9.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת מבלי להיזקק לתגובה מטעם המשיבים. כידוע, לבית המשפט של חדלות פרעון נתון שיקול דעת רחב; ערכאת הערעור תתערב בו במקרים חריגים בלבד (ראו, בין רבים: רע"א 845/21 אברהם נ' חכים , פסקה 10 (12.4.2021) (להלן: עניין אברהם )). הדברים נכונים הן לגבי השימוש בסמכות מכוח סעיף 178(א) לפשט"ר – שהריהו ביטוי להיקף הסמכות ורוחב שיקול הדעת של בית המשפט של פשיטת רגל (ע"א 3069/17 משרד החינוך נ' עמותת גני חב"ד צפת (בפירוק) , פסקה 30 לפסק דינו של השופט ד' מינץ (29.10.2017); ע"א 3756/92 מנס נ' כונס הנכסים הרשמי , פ"ד מח(4) 121, 130-129 (1994)); הן לגבי אופן ניהול הליכי מימוש נכסים של חייבים, לרבות דירות מגורים (רע"א 8453/20 אבלס נ' אוברסיס , פסקאות 18-15 (15.2.2021); עניין אברהם , פסקאות 11-10).
10.
בענייננו, נוכח קצב התקדמות ההליכים, וכעולה מלשון ההחלטות השונות, ניכר כי ניתנה לאילנה די שהות לנסות ולפתור את העניין בהסכמה, או להציע הצעה ריאלית לפדיון זכויותיה בדירה, חלף נקיטת הליך למימושה. בית המשפט המחוזי התיר אפוא את מימוש הדירה – ב "אין מנוס" , כלשונו – לאחר שהגיע לכלל מסקנה כי אפשרויות אחרות מוצו. ההחלטה על מימוש הדירה נעשתה אפוא כמוצא אחרון, על רקע הנסיבות, תוך הפעלת שיקול דעת; לא שוכנעתי כי ענייננו בא בקהל אותם מקרים חריגים, המצדיקים התערבות בשיקול דעתו של בית המשפט של פשיטת רגל.
11.
אשר על כן, הבקשה נדחית.
אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"א
באייר התשפ"א (3.5.2021).
ש ו פ ט